תשוקות

אתמול בצ'אט התעורר ויכוח בעקבות הבלוג שלי על איך זה שעושים סשן פומבי ומתנתקים ולא מרגישים במה שקורה מסביב.
אייר טען שבטוח היינו מסוממים או שתויים או בטח לקחנו משהו.
אמוץ חיזק את דעתו אבל אמר שהוא יותר קינקי והוא ממש לא בקטע.
ואני מנסה שוב להסביר ולהגיד שכן, זה בהחלט אפשרי.
באחד הסשנים הפומביים ניגש אלי גבר מבוגר וביקש הצלפות, אבל מהר מאד הוא התפשט לגמרי והצליח להפתיע אפילו אותי, הוא נראה מכובד כזה, לא אחד שחשבת שילך ויתפשט בציבור. וכשדיברתי איתו קצת לפני תחילת הסשן ממש לא התרשמתי שהוא שתוי.
אז יש הפתעות, וממש לא היה נראה שאכפת לו והוא אפילו לא שם לב שאנשים צופים בו.
אולי אלו המילים שאני אומרת לו במהלך הסשן, אולי מה שאני לוחשת לו, בודקת אם הוא בסדר, אם הוא יכול להמשיך לשלב הבא, אני נשארת כל הזמן עם היד על הדופק.
וגם כשהוא התפשט ורצה להסתובב שאלתי אותו אם הוא בטוח, כי אנשים עומדים וצופים והוא פשוט הסתובב, לא ראה אף אחד ממטר. רק אותי.
כי עם כל הרצון לסשן אני עדיין נשארת בפוקוס, נזהרת שלא לפגוע במקומות שיכולים להוות סיכון ושומרת על קשר עין והקשבה לסאב/ית שעומדים מולי, בודקת את כושר הסיבולת והאפשרות להכיל עוד.
אולי זו גם הסיבה שהסאבית שלי זרמה איתי לזיון הפומבי המטורף הזה.
בחיים לא חשבתי שארד למישהי בפומבי , בחיים לא חשבתי שאצבוט למישהי בפטמות ואצליף בה בישבן חשוף בפומבי.
אבל כמו שאמרתי, בחיים יש הפתעות.
ולא, לא היינו שתויות ולא לקחנו כלום כדי להכנס לסוטול הזה. הסאב-ספייס הזה הרים אותנו גבוה מעל כולם והיא לא הרגישה בכלל שיש אנשים סביבינו. אני שמתי לב לאלו שהיו ממש קרובים וניסו לגעת בה, הם קיבלו ממני הצלפות והתבקשו להתרחק ולא להפריע לנו.
זו התמסרות טוטאלית שיכולה לנבוע מתוך הרגשת ביטחון טוטאלית.
ואני חושבת שמה שאני עושה זה לשדר ביטחון, אני לא אשפיל מעבר לגבולות היכולת של הסאב/ית, לא אבזה ואשמור על כבודו/ה, במיוחד בסשן פומבי.
אני מסשנת עם נשמה ואכפתיות, ואולי זה מה שמיוחד בי.