חמישי בלילה.
כבר בתחילת הערב היה ברור שהפעם המסיבה תהיה טובה יותר, שונה, עם הרבה יותר בדסמ מהקודמת שהייתי בה (לונה פארק), האנשים המוכרים, הפנים החדשות, הציפיה הזו באויר.
הסלקטוריות שבכניסה הביאו לי במתנה קיין במבוק (שמשאיר אחריו סימנים!) שכיכב במהלך הערב..
אני מנסה לעשות לי קצת סדר בראש, ואפילו עכשיו, כמה ימים אחרי, כבר בלי ההשפעה של הוודקה הנקיה ששתינו בתחילת הערב ועוד כלמני בהמשכו, עדיין הערב הזה רץ לי בראש, חזק.
עוד לפני כן דיברנו קצת על הסשן שיהיה, בדקנו גבולות.
היא אתגרה אותי, אמרה שכל זמן שהיא מחייכת, אפשר להמשיך... אי אפשר להקל ראש מאחר והיא לא מפסיקה לחייך זותי.
המדהים שלה הכין חבל עם לולאת צוואר מקצועית שבעזרתו יכולנו לתמרן אותה, למעלה, למטה, לצדדים. מילה שלא במקום והיא על הברכיים, כורעת. אזיקים מוצמדים לידיה מאחור, היא מרותקת.
העיניים שלה צוחקות, הפה מגחך.
היא זכתה להיות הראשונה שטועמת את גלגל הסימון שלי (זה מה שדגדג אותי? היא שואלת מאוחר יותר.....), את הקיין החדש שמתברר שלא רק מכאיב אלא גם מסמן קוים אדומים עד זוב דם על גבי העור החשוף. הפטמות שלה כאבו מהמצטבטים שמאסטר ערן הביא לי באמצע, אבל זה כבר היה בסשן השני, במתחם התליה, בפינה הזו ליד שמירת החפצים, שם הכרתי מקרוב (מאד) גם את אלישבע, הסאבית ההו-כה-מדהימה שלו, ואוף, המילים רוצות לצאת החוצה אבל עדיף שאשתוק.
גם על המסיבות האלו חל החוק של "מה שהיה בדאנג'ן נשאר בדאנג'ן"?
אז לא אספר על הסשן הנוסף שהיה לי שם, סוגשל חציית גבולות, רק להגיד *לך* שהפתעת אותי כשפנית אלי והיית מדהימה, למרות כל המגבלות שהצבת בתחילה...
וגם: זה שאישה סישנה אותך לא הופך אותך ללסבית. נשבעת לך שלא.. (אם זה מה שהפחיד אותך)!
מתישהו השעון הראה קרוב ל - 5 ובהחלט שהגיע הזמן ללכת...
היה שווה, לגמרי שווה להיות שם.
לפני 15 שנים. 4 בינואר 2009 בשעה 14:32
