תשוקות

בלי מילים, רק העיניים מדברות.

הכניסה לארוחת צהרים במשרד.
אתה לא מוכר, נראה בטוח בעצמך, עיניים כחולות צלולות, לאו דווקא הצבע האהוב עלי.
גבר, גם לא המין החביב עלי.

העיניים מדברות.

המבט שלך מפשיט, בוחן, מזמין. אתה כנראה רגיל לעשות את זה, להמיס.
המבטים שלנו נפגשים. אני מכירה מבטים כאלו, אבל איתי לא משחקים מותק.
מחזירה לך מבט, ישיר, בוטח, לא מהסס.
מבט מבין, מחייך.
מבט מאתגר.

אתה בוחן אותי, שומע אותי מדברת עם בעלת המקום. צוחקת.
מביטה בך שוב.
אתה מחזיר מבט שואל, מתי?
ברור, העיניים שלי משיבות לך, חכה.
בוחנת אותך מלמעלה ללמטה, מבט מבין ענין, אתה בטוח שהגעת למקום הנכון (רק שאתה לא יודע כמה שאתה טועה).
אתה מחכה, החברים שלך קמים, מתחילים לזוז.
אתה נוטע את המבטים בגבי, אני מסתובבת, מחייכת אליך
מחזירה מבט, חכה.
החברים שלך יוצאים לכיוון המעלית, אתה מנסה למצא במה להתעסק; בעיתון, בקסמי השיניים, אולי לקחת עוד בקבוק שתיה.
אני מסתכלת בך משועשעת, מבט מזמין, חכה, אתה לא הולך.
אתה מבולבל, החברים מזרזים אותך, המעלית מגיעה, אתה אומר להם שעוד מעט תגיע.
ניצחתי. מחייכת אליך.

אתה יוצא לאזור המעלית, בטוח שאני מיד מגיעה אחריך.

אני לוקחת מגש, מתיישבת ליד קולגות ופותחת בשיחה קולחת.

אתה מחכה בחוץ.
ממתין שאסתכל עליך שוב.
שאביט לרגע.



אני לא.