אני יודע שמה שאני הולך לכתוב בפוסט הזה לא שייך לכלום. אבל הוא שייך אליי וזה מספיק.
פסח בשבוע הבא, רק אלוהים יודע כמה תמיד שנאתי את החג הזה, במיוחד בשנים האחרונות, לשבת בליל הסדר עם ההורים שלי היה יכול להיות אסון גדול, אבל התגברתי , סבלתי בשקט.
שנה שעברה נשבעתי שעד השנה כבר אהיה נשוי כדי לא להיות איתם, והנה עברה שנה אני לא נשוי, אבל לא אחגוג איתם את הסדר, אמא שלי לא רואה לנכון להזמין אותי הבן היחיד שלה לסדר כי אני "שונה" "חריג" , מי שישבו שם בסדר יהיו אנשים שמעולם לא היו שם בשנים האחרונות אבל כנראה שבלב של אמא שלי יש להם הרבה יותר מקום.
אומרים שהזמן ירפא את זה, שאני צריך לשכוח, ונכון שיש לי הרבה הזמנות לליל הסדר אבל מבחינתי חסרה הזמנה אחת, אחת שתגרום לי להרגיש רצוי ואהוב, כזו שתגרום לי שוב להרגיש אדם ולא חפץ.
אני לא יודע למה נפתחתי כך, אולי כי זה כל כך כאב היום שנזכרתי שזה בעוד שבוע, אולי זה בגלל שצלצלתי לבת דודה שלי שהגיע מאיטליה ושמעתי אותה עם אמא שלי יושבת בהילטון , כן עם אמא שלי שכבר 5 חודשים לא יודעת איפה אני ואם אני חי, אבל יושבת עם הברנז'ה שלה בהילטון כאילו לבן שלה (או לבת לפי טענתה) יש כבר בית ומשכורת של מיליונר.
ממחר מתחילים לעבוד על סרט על טרנסים ואולי כל הצפת הדילמות שבין להיות אתה לבין להיות במן תחושה של בית, יש בה גם דילמה קורעת.
אני לא יודע מה הציף את זה עכשיו , אבל אלא תחושות כואבות.
לפני 16 שנים. 10 באפריל 2008 בשעה 14:33