זה צעד נוסף בשביל הארוך מהנסתר אל הגלוי.
כל צעד כזה מקלף את שכבות הפחד מעלי, מחסומי הבושה והמסכות שאני סוחב על הגב, וכל זאת מבלי להתנצל ובצורה טבעית עד כדי ברורה מאליה.
אני לא פומבי, אף פעם לא היתי, תמיד הבטתי מהצד וקנאתי, קנאתי על האומץ הזה ללכת על מה שמרגיש נכון לאותו הרגע מבלי לדפוק חשבון על איך זה יראה או מה יגידו.
כי נחבא אל הכלים אנוכי, בורח מאור הזרקורים כמו מאש, ממש את יצרי, את אהבותי ותשוקותי רק מאחורי דלתיים סגורות, אם בכלל.
לאחרונה החלטתי לפתוח דלתות שוב, להתנסות, לחזור לעולם שברחתי ממנו כל כך כי מה כבר יכול לקרות מקסימום אתאכזב, אני כבר חסין.
לא היתי מנחש שזה מה שיקרה, מעולם לא אהבתי מתנות, הן פשוט הגיעו אלי, והיא הגיעה, או או כמה שהגיעה, הגיעה ביג טיים.
מתנה בדמות אלה, כל מה שיכולתי לדמיין במלוא תפארתו, ככה בבום, לפנים (ויש לי דמיון פורה).
בדיוק ברגע שאני בטוח שחוויתי הכל, מתגלה עולם חדש, כאילו יצא הרגע משיר של שלמה ארצי כזה ששומעים בריפיט ולא נמאס ממנו, הרגשה מטורפת של לצאת מלוע של תותח.
מכירים את הפרפרים האלו שמרגישים באזור הסרעפת בזמן התרגשות? אז כזה..
אז רק לומר תודה על ההזדמנות - אלילה ..
מעריץ אותך
(ולא לא מעריץ סודי, מעריץ גלוי, נוכח, מרצה..)
אחלה שבוע שיהיה לנו