לפני 17 שנים. 4 באוגוסט 2007 בשעה 12:46
כמו ממרחק שנות אור שומעת אותו אומר לי בעדינות: "חיזרי אלי, בואי, חיזרי, אני פה"
לפתע הופכת מודעת לגופי, שרועד כולו, מכווץ, משתבלל.
מנסה לחזור למציאות ומגלה שהמאבק לא פשוט, חלק ממני רוצה להשאר שם - במקום המנותק ההוא.
לאט לאט פניי מוצפות בדמעות ואני יודעת שקרב הרגע, הנה אני חוזרת.
והוא מקופל סביבי, מחבק אותי חזק בין זרועותיו, מנשק שיערי.
לא מצליחה להזכר מה הכניס אותי לספייס הזה, לפי מצב גופי יודעת שלא מדובר בכאב, יכולה רק לשער שמדובר היה במילים.
כל פעם מנסה לברוח מהיותי בדס"מית, מהצורך שלי לחוש כנועה ומתמסרת. כל פעם מחדש חוזרת לשם והספייס הזה מציף אותי.
שום דבר לא דומה לשחרור שאני חשה כשאני במקום המאד מיוחד הזה, כנראה שזה שם לעד.
תודה.
ולא,זה לא אומר שלא אנסה לברוח שוב ושוב......
