לפני 16 שנים. 5 באוגוסט 2008 בשעה 20:52
לפעמים אני נזכרת בימים האפלים של אז ותוהה מה גרם לי להשאר במקום ההוא.
וכשאני חושבת על זה מספיק חזק אני מבינה שהבלחי האור שהיו סינוורו אותי כל כך עד שלא ידעתי להבחין בין טוב לרע גם באפלה.
כיום האור קבוע, זוהר בטובו כל הזמן, משהו שאפשר להתרגל אליו בלי להסתנוור.
כיום אתה מאיר את דרכנו המשותפת ללא הצורך לבלבל עלי את דעתי מידי פעם כדי שלא אלך.
כיום אין לי שום סיבה ללכת, רק סיבות להשאר.
כיום אני יכולה להפנות אליך ישבן מתגרה ולדעת שלא תעשה בו שימוש לרעה.
עכשיו טוב.