התמסרות

אולי מחר יפגע בי אוטובוס. ובכל זאת, אמות בידיעה שחייתי כל יום עד תומו.
גם כשאובל לגרדום אהנה מזריחת השמש וציוץ הציפורים, כי עובדת היותי מובלת לקראת מותי, אין ביכולתה למנוע ממני להנות מהדרך.
והרי כל חיינו אנו הולכים לקראת המוות, ומה הטעם לחשוש ממנו כבר עכשיו?!
ומוות זה לגמרי עיניין של הגדרה. למות אפשר גם כשחיים וזה נראה לי כמו סוג של בזבוז.


ויש לי עכשיו קשר ענק בבטן, כזה שמקשה על הנשימה.
וכבר הצפתי אותו בדמעות כדי לרכך את פיתוליו ולתת להם להפתח, והוא מסרב לוותר לי, נלחם איתי חזק וכואב, מקשה על הנשימה.
וכדי לצחוק בקול גדול אני הרי צריכה נשימה עמוקה, משוחררת.
ופתאום הבוקר הייתה שמש נפלאה, וקפה משובח, והמון אנשים אוהבים מסביב שחושבים שאני הכי שנונה בעולם, ולכמה שעות קסומות הקשר נירפה ואיפשר צחוק מתגלגל, ולא הצלחתי לזכור למה אתמול שכחתי לחייך בדרך לגרדום, למה אתמול מאוחר בלילה התעטפתי באפלה.
עכשיו הקשר שוב שם והצחוק מתמהמה.
כנראה שמחר השמש תזרח והכל יהיה פשוט יותר.
והלוואי והייתי יכולה לקחת איתי עוד כמה אנשים שיהנו איתי מהדרך, בעיקר איש אחד מסויים.