התמסרות

מכוסי עיניים, זוחלים בחדר כחתולים, ערב רב של אנשים שמוכרים לי יותר ופחות, מתחככים זה בזו וזו בזה ומהמרים על התחושות של עצמם.
מידי פעם עוצרים ומנסים לזהות מיהו העומד מולנו. בודקים ריח, מגע, מרקם, אך מוותרים ומגרגרים את העונג של הרגע.
והנה עורף, ממש בתוך האף שלי, משהו להסניף, משהו ללקק, משהו למצוץ ולהציף בו את הלשון.
והעורף ממשיך בדרכו ומשאיר אותי לבד, לזחול בחשיכה המוחלטת, בפחד המטפס במעלה הגב אל המפגש הבא.
והחדר מתחמם, כאילו מישהו הדליק את המזגן, והקולות שבו הופכים ליללות וגרגורים הנמרחים לי על האוזניים ומגרים אותי להמשיך ולחפש, לא לוותר, לא להשאר לבד עם הפחד שלי.
ריחות ייחום באוויר, ריחות תשוקה מקיפים אותי, אך הריח הנכון, אותו אחד שאני מחפשת עדיין חמקמק, מופיע לרגע ושוב נעלם כשאני זוחלת לעברו.
אני מתיישבת על הרצפה, מיואשת, מרימה ידיים, מבינה שהוא כבר לא יפגוש אותי בתוך החשיכה בה שנינו זוחלים הלילה, מחבקת לעצמי את הברכיים ומחכה שייגמר.
ופתאום מאחוריי, ללא כל ריח שהתגנב לפניהן, מונחות זוג ידיים על גבי, מגששות את דרכן אל מורד מותניי ומשם אל מעלה צווארי.
זוג ידיים בטוחות בדרכן, יודעות שהגיעו למקום הנכון, מצמררות לי את הגוף.
ואני מתמסרת, סומכת על הידיים המלטפות שהן זיהו אותי עוד לפני שאני זיהיתי אותן.
נשענת לאחור אל זרועות שנפתחות לעברי ומקבלות את פחדיי ולבטי, נשענת לאחור אל פה שנצמד לצווארי ויונק אותי לתוכו, נשענת לאחור ומוצפת בריח אותו חיפשתי כל הערב.
נדנוד משותף מתואם היטב של שני גופים צמודים, סיבוב פנים אל פנים, עוורון כפוי אל עוורון כפוי, השתרגות רגליים של שני זרים המכירים זה את זה היטב, בטן נצמדת לבטן, לב ללב, ראש מוטמן בשקע כתף.
ויד נעלמת, אולי דמיונית, עוטפת את שנינו בניילון נצמד המונע את נשימת העור ומותיר אותנו שואפים זה את נשיפתו של האחר, מזיעים אחד לתוך השני, מערבבים ריחות ותחושות.
ואורגזמה.