לפני 15 שנים. 24 בדצמבר 2008 בשעה 16:11
אמרת
שהנה בא הגשם ומין הראוי שגם מיצי תאוותי ודמעותיך יהיו מעורבים.
אבל התנית-
לא מתים כי אם נלחמים.
אז השוט הונחת, שוב ושוב ושוב, ואני סירבתי למות, סירבתי לוותר ונלחמתי. נשארתי עומדת זקופה, מתמודדת עם הכאב ומשחררת את מיצי תאוותי לחופשי.
וכשכרעתי למרגלותיך, סוגדת לכפות רגליך על הרצפה הקרה, דמעה חמה זלגה על גבי ולחשה לי את גאוותך בי.
וידעתי
שלמות עכשיו באמת יהיה בזבוז זמן.