התמסרות

היד שלך סוגרת לי חזק חזק על המפשעה והכאב כמעט מעבר לכוחותיי. כל שרירי הגוף מתכווצים במחאה ואני מייבבת. ואז אני נזכרת איך איש אחד פעם מזמן לימד אותי לנשום לתוך הכאב, להיות איתו שם ולא נגדו, וזה עובד.
הגוף מתרפה בהדרגה ומתמסר לכאב, מוביל אותו אל המקום של הריגוש המיני.
כנראה שאתה חש בכך, ואחיזתך מתהדקת, לבדוק עוד קצת את גבול הכאב שלי. הפעם אני מייבבת ביתר שאת ואתה שואל: להפסיק?
משתררת דממה בחדר. יכולה לתאר לעצמי איך אתה מחייך לעצמך בלב.
הרי אתה מכיר היטב את הבדס"מ שלי, הרי אתה יודע שהעיקר הוא המאבק עם עצמי, ה"לא לוותר לעצמי".
לא יכולה להגיד לך להפסיק. לא יכולה להגיד לך שתמשיך. משותקת.
שנייה לפני שבירה, או שלא, היד שלך הופכת למלטפת.
שוב ניצחתי.
את עצמי.
הזיון בבוקר שאחרי רק העלה את הרגישות, להיום אסגל לעצמי הליכה מפושקת.

נ.ב.
אתה יודע מה אני אוהבת בך?
הרבה דברים, אבל גם -
שלא משנה מה אומר ואיך אומר, אין סיכוי שתפרש את דבריי לא נכון, תמיד תדע למה התכוונתי ב ד י ו ק.