התמסרות

אתה קורא אותי כל הזמן, אני יודעת.
אתה אוהב שאני כותבת, בודק מידי יום אם יש חידוש, גם זאת אני יודעת.
פעם אחת ויחידה הגבת מיוזמתך על משפט אחד שנגע בך כל כך עמוק עד שלא יכולת להתעלם.
והנה זה פלא, לא חסרות לי תגובותיך, כי לא לשם כך אני כותבת.

שאל אותי מישהו השבוע אם לא כדאי שאשנה את סוג הבלוג, כי איש לא מגיב לי.
לך תסביר שאני כותבת בשביל עצמי, לך תוכיח שאני אפילו לא בודקת כמה צופים יש לי בבלוג, ויותר מכך, שנעים לי באנונימיות היחסית שלה זכיתי בבלוג הזה, להבדיל מהקודם שלי.
ואז הוא שואל למה, אם כך, אני כותבת דווקא פה, כי הרי לא בבדס"מ עוסק הבלוג, ואני עונה שזה מה שאני מכירה. בדס"מ. כך מתנהלים חיי. בבדס"מ. גם כשאנשים מבחוץ לא רואים זאת, לפעמים כשאפילו אתה לא שם לב.
אפילו אז, אני נשלטת. במהות הכי בסיסית שלי. בתוך הגרעין העמוק עמוק שבתוכי. נשלטת. ומתענגת על כך.

היום עניתי לך "כן,אדוני" ומייד נשכתי שפה. אפילו לא יודעת אם שמעת שזה מה שאמרתי. ואם לא, אז הנה, עכשיו אתה יודע.
לא יודעת איך את חי עם המושג הזה, האדוני, וכנראה גם לא אדע. אני חיה איתו טוב, מצויין אפילו.
אתה אדון הרגשות שלי (והרי בכזו קלות אתה גורם להם להשתנות), אתה אדון האורגזמות שלי (הלא הן מתרחשות על פי רצונך), אתה אדון הכאב שלי (היחיד שלו אני מרשה להכאיב לי).
אתה אדוני, כולל י' השייכות בסוף המילה, כי אתה שלי בדיוק כפי שאני שלך.

ואין לי סיום הולם לפוסט.