אישה יושבת מול מסך וכל כך רוצה לכתוב אבל כבר זמן רב שהמילה הכתובה לא באה לה בקלות.
פעם להכל היו המילים הנכונות, כל רגש היה כל כך מדוייק שלהעלות אותו על הכתב, להסביר אותו לעצמי או אפילו לקורא שלא מעורה בפרטים, היה הדבר הכי פשוט בעולם. היום הכל יותר מורכב.
אז, בסדנא, ג.נ. אמר:
"כדי לחרוג מהקול האחיד והמוכר שלנו לא צריך ללכת לשום מקום. הנה תרגיל פשוט ואפקטיבי: כתבו טקסט תחת הכותרת" "האף שלי". אל תחשבו, אל תתכננו, נסו לא לעצור, לחשוב או לשפוט בזמן הכתיבה. חיזרו על התרגיל שוב ושוב מכל מיני כיוונים, בכל מיני גישות. בדקו כמה טקסטים שונים ובלתי צפויים אתם יכולים לכתוב תחת הכותרת הזו. לכו רחוק, לכו קרוב, לכו הפוך. היו כנים, היו מטורפים, היו אובססיביים, היו מגוחכים".
ואני כתבתי, 8 טקסטים על האף שלי, 8 טקסטים כל כך שונים זה מזה.
בכזו קלות.
והיום, בעצם לא רק היום, בזמן האחרון, תקועה.
מאכזבת את עצמי.
כל מה שאני מצליחה לכתוב הוא שאני אוהבת אותך, וזה נשמע כל כך בנאלי.
לפני 15 שנים. 19 במרץ 2009 בשעה 23:07
