התמסרות

הוא זחל שם לאיטו, מגשש דרכו באפילה, לפעמים מתקשה למצוא את השביל הנכון אך מתעקש. כי זו דרכו - ללא לוותר.
עד שלבסוף מצא מקום להתנחל בו.
היה לו שם חם ונעים. מידי פעם בא ההוא וליטף לו קצת את הראש, עשה לו בנעימים והוא היה מאושר, ידע שהגיע אל המנוחה והנחלה.
אז למה בכל זאת התעקש לרמוז לה על נוכחותו באיזור הכל כך פרטי שלה?
לא ברור, אולי זה איזשהו הסכם של בני מינו, מין חוזה של כבוד - כשאתם מוצאים מקום להתנחלות חובה עליכם להודיע למארח.
אז הוא זרק לה רמז, אי שם בפאתי אוגוסט. והיא, רגישה לסביבתה, קלטה את הרמז ומיהרה לבדוק האם באמת יש לה אורח או שזה רק פרי דימיונה.
הבדיקה לא העלתה דבר - לא אורח ולא פורח. תרגעי גברת, את פה לגמרי לבד.
וכך הם המשיכו לחיות להם בהרמוניה יחסית עד שהמצפון הציק לו שוב.
בפעם השנייה שזרק סימן על נוכחותו היא כבר הייתה יותר קשובה והנה, התשובה לא אחרה לבוא - אכן אורח מצא לו נישה משלו בטריטוריה שלה.
והיא?
כועסת, מתוסכלת, מפוחדת.
והרי המקום הזה שלה הוא, לחלוטין בשליטתה, כל חייה בחרה מי יבקר שם ומי לא ועל אחת כמה וכמה, מי יקבל שם מקום של קבע ומי יקפוץ רק לרגע קל.
והנה הוא, מגיע ללא כל הודעה מוקדמת, בלי לבקש אישורה ותוקע יתד.
אז מה עכשיו?
היא לא יודעת עדיין, מוקדם לאמר.
משהו חייב להעשות בנדון והיא תעשה את אותו משהו, אבל לא עכשיו.
אחרי החופשה כנראה.
קודם תהנה. תמצה.
אחר כך נראה.

נ.ב
תגיד, זה מקרי שלא זיינת אותי היום או שיש דברים בגו? משהו אישי נגד אורחים?