התמסרות

סוף סוף יוצאת מהטרנינג, סוף סוף מצליחה לשים על עצמי שמלה של קיץ ונעלי עקב ירוקות עם כוכבים, סוף סוף ההתרגשות הזו בבטן שנעדרה משם המון זמן.
בר אפלולי משהו, אנשים יפים ( "אנשים עם נוכחות" כמו שאתה אומר), שרותים שחורים (כמו פעם, במקום ההוא שבו אהבתי לרקוד בלי להסתכל לצדדים), צילומים על הקירות שעושים תחושה של חופש.
שני כסאות בר, בירה מולי וויסקי מולך, נשיקות ארוכות שחונקות את הגרון מדמעות.
העיניים שלך. אוף, העיניים שלך.
ואחרי כמה נשימות של פחד החבל מפסל בי כמו פעם, מזמן, שולח אותי למחוזות רחוקים כפי שרק המכחול של מורן שצייר על גופי עשה בחודשים האחרונים.
"אני מתובלת"? שאלתי.
"לא, את במהות". ענית.
אז שחררתי את המחסומים האחרונים והרשיתי לך לאמר לי ש"יש נקודה אחת שאם אשתין בה תגלי שאת לא יכולה לנשום".
כשהלחי שלי צמודה לגב הספה והגוף שלי מעוצב היטב על פי פנטזיות החבל שלך, אני סופגת את כל מה שאתה רוצה לתת.
"זה יהיה סשן מחוייך" הזהרת.
"לא ציפיתי לפחות" עניתי.
ולפחות אחד מאיתנו חייך המון.