התמסרות

מזה זמן שעמוק בתודעה שלי יודעת מהו הבדס"מ עבורי, אילו תחושות עולות בי כשהכל מרגיש לי אמיתי.
חלף זמן רב בלי.
ושוב זה פה, עכשיו.

השוט מונף באוויר ומונחת על ישבני.
הייתי בסיטואציה הזו עשרות פעמים בעבר.
הייתי בסיטואציה הזו יותר מפעם אחת מאז הסתיימה מערכת היחסים הבדס"מית האחרונה שלי.
הפעם זה שונה.
הבדס"מ שלו זהה לשלי. כמעט. מספיק קרוב.

ההצלפות הראשונות כואבות, מעוררות בי חשש מההצלפה הבאה, מה שרק מגביר את הכאב.
ואז תחושת ההתמסרות מציפה אותי.
שלו.
בשבילו.
להנאתו.
לסיפוקו.

הדבר היחיד שחשוב עכשיו הוא לעמוד בציפיותיו.

והדמעות זולגות.
עמוק בתוכי מרשה להן לזלוג כי יודעת שהוא לא יחשוב שאלו דמעות כאב, יודעת שהוא ידע שאלו דמעות של אהבה.

ואחר כך הוא מרשה לי להתחכך לו בג'ינס.
לייבש את הדמעות על רגליו.
ומלטף לי את הראש.
הוא מרוצה ממני.
אושר מציף אותי.
הוא מרשה לי לאהוב אותו וזה לא מפחיד אותו בכלל.

הכלבה הזו לא בתקופת הייחום. היא פשוט מתמסרת לראוי, ליחיד שיודע איך לקחת.