ברמה האישית ... חברה שלי מפנים אותה ואת משפחתה (נשואה + 3 ילדים מדהימים)
לא נכנסת לכל הנושא של נכון/לא נכון אבל...
שוב ברמה האישית,
קשה לי כ"כ לשמוע אותה, לדבר איתה, כל יום כל היום אנחנו מדברות,
היא שם, עוד לא עזבה, יודעת שצריכה לעזוב, קשה לה כ"כ להתנתק ולנתק,
בנתה לעצמה חיים מופלאים שם (אלי סיני)
בנתה בית מהסרטים (פה במרכז היא לא תוכל להרשות לעצמה בית כזה)
בנתה לעצמה קריירה
בנתה ושיקמה את משפחתה
הולידה ילדים שם
יצרה חיי חברה שאין לתאר אותם, חברויות אמיתיות גם לה, לבעלה ולילדים
ועכשיו - היא צריכה לקום וללכת ...
להתחיל מחדש (היא כבר חשבה שעברה את הפרק הזה בחייה)
היא לא יודעת כלום
היא לא יכולה אפילו לדעת לאיזה בי"ס/גן לרשום את ילדיה ואוטוטו שנה חדשה ...
היא לא יודעת איך יסתדרו איפה יגרו
היא לא יודעת מה יהיה עם פרנסתה
היא לא יודעת מה עוד ואיך להסביר לילדים שלה
היא לא יודעת אם יש לה עוד כח לתמוך בבעלה "ולהיות חזקה"
איבדה את קולה, לא יכולה יותר לדבר
היא כ"כ מבולבלת
ממשיכה להחזיק בציפורניים את שבנתה
היא בוכה - אני מרגיעה
אבל... תשובות הרבה אין לי בשבילה.
אני רוצה לחבק אותה - אבל אי אפשר (אין כניסה ואין יציאה)
עצוב לי בשבילה
כי היא באמת (אחרי שנים לא קלות) מצאה את המקום הכי טוב בשבילה ובשביל משפחתה
ועכשיו - אין לה כלום.....
אני הולכת שוב לצלצל אליה .
אוהבת אותך חברה יקרה.
לפני 18 שנים. 16 באוגוסט 2005 בשעה 13:47
