הרעב הגדול

המבט שלה רייק
בוהה לכיוון לא נודע
והתנועות שלה לא רצוניות
היא כמו בובה

יושבת על כסא מרווח
כואבת בפנים עם שקט נורא
והיא שנים לא בוכה
שנים לא משתפת את הסביבה

כאילו לקחו ממנה את חוט החשיבה
כאילו מישהו תכנן לה סיום לא נודע

והיא דוממת שם על כסא
בלי תנועה,בלי זיכרונות
בלי רגשות של כמיהה
כלואה בתוך ענן של עצמה

פעם היו לה חיוכים גדולים
היא ידעה ללטף,ידעה לספר סיפורים
ועכשיו היא דוממת
כמו פסל שכמעט ונשכח

כאילו היא לא הייתה קיימת
כאילו הזמן השכיח ממנה את כל החיים

ומה היא בדיוק זוכרת ?
על מה היא עוד חולמת ?
על כסא בסלון כבר אי אפשר לתכנן לה חיים
היא לא משתפת אחרים

כאילו היא תרצה לשמח את עצמה
כאילו היא תולה בחיים תקווה

היא התרחקה אלפיי שנות אור מהחיוכים
היא כבר לא תעטוף את אחותי ואותי
כמו שהיינו ילדות
כמו שהיינו רוצות