bleeding heart

פחד

תיעוב עצמי

גאווה עצמית

הבנה שבקרוב יהיה ניתוח הוצאת כיס מרה כי יש אבנים ולא היה אפשר לעשות את זה בניתוח קיצור קיבה עצמו

התקדמות בדברים שקשורים לעסק

הליכה מוגזמת שבעקבותיה הרגל בקושי זזה

פחד ממחר כי יש לי פגישת מכירה של הקורסים שאני רוצה להעביר

עוד פנייה למקומות אחרים

שיפוץ קורות החיים ולשלוח אותו לאחד מהמקומות האחרים

תובנה שבתי אבות זה לא רלוונטי בהקשר של העסק

ריב עם לוקי

השלמה עם לוקי

הפסד דייט עם חברה שרציתי כבר להכיר ולפגוש (ממש מבאס אבל היא מדהימה והיא מהא.נשים שמסוגלים.ות להבין את זה)

לב של הלוחמת שנשבר

חומה שאני מעלה בבוקר

חומה נוספת שאני מעלה בעקבות הפגיעה בלוחמת (גם אם היא בסדר עם כל הסיטואציה, אני חייבת להגן עליה, זה התפקיד שלי והיא הכי חשובה כאן)

פגישה עם המדריך והליכה איתו

עזיבת קבוצת טלגרם שהרגשתי לא שייכת בה, "האאוטסיידרית"

פגישה עם המטפלת וניסיון לקחת אוטובוס בחזרה (איבדתי את עצמי לגמרי בדרכים אבל התעקשתי כן להסתדר עם האוטובוסים)

ירידה בתחנה לא נכונה ואז הליכה מסוכנת על דרך קרובה מידי לכביש (וכמה דקות גם טיפוס וירידה מסלעים) עד לבית (סה"כ הליכה היום 50 דקות, לא רצוף)

שמלה שהיתה מאוד קצרה עלי היא כרגע ארוכה יותר ואני יכולה לעשות סיבוב איתה והיא מתנפנפת

רצון לבכות

צחוק

משקה מריבר שהוא לגמרי כמו אוכל (מסתבר)

לא רק שהזכוכית החיצונית של התנור נשברה, עכשיו גם מדיח הכלים הקטן שלנו לא עובד

לשיר שירים מהמחזמר של באפי בזמן הליכה (ספייק <3)

להחליט שאני מפסידה את מסיבת הרווקות של בת הזוג של לוקי כי אני רוצה ללכת לסדנת כתיבה באותן השעות

שיחה מורכבת עם המטפלת

לעדכן את אמא שאני באה בערב פסח ואז לחשוב אם אולי שווה יותר להגיע בחג השני כי אחי הבכור יהיה שם

לדבר עם לוקי על ללכת יותר למסיבות כי אני מבינה שזה עושה לי טוב ועדיין לא הייתי בסינטיקס או בלוציפר (או בדאנג'ן, בתכל'ס... יש לי הרבה געגועים לדקאדאנס בעיקר)

פגישה טובה עם המנתח, יש צפי שאני ארד אולי אפילו יותר ממה שא.נשים יורדים.ות בממוצע

הוא דואג קצת לגבי בלוטת התריס

בחמישי אני הולכת לאורטופד, לקבל הפניות לפיזיו' ולבנות תוכנית מותאמת לגב ולרגל שמאל

להתכתב קצת עם הקובן על היום שהיה (חוץ מהנושא של הלוחמת, גם ככה היה שיח על זה ביום שבת וזה יהיה חסר תועלת לדבר על זה עכשיו שוב)

זה מדהים כמה הם המקום הכי בטוח שלי, אני בהחלט ברת מזל בקטע הזה

אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליהם, תמיד

הם לא יעלמו, גם אם אני מפחדת מזה, אני יודעת שהפחד לא הגיוני ואני יכולה לתת לו מקום אבל לא לתת לו לשלוט בי

חשיבה אם אולי באמת לתת לו את השליטה ולא לנסות קשרים חדשים

האם זה שווה את זה?

האם זה הצעד הנכון עבורי?

האם אני ארגיש שאני באמת מקבלת מספיק שם?

הדובי מאתמול, בהחלט היה מרגש, הוא גם בחר לו שם כי אני לא הצלחתי לחשוב

מצד שני, היה ערב קשה והיום הכל היה מוזר גם ככה מולו

בסופ"ש אני נוסעת לחמותי

בשישי מסיבה מסויימת שאני הולכת אליה(לא קשור לבדס"מ)

רצון לברוח

רצון לשכוח

רצון לא לדאוג

רצון לאבד שליטה

רצון לסשן שיקרע לי את הצורה

ועכשיו גם הלוחמת זקוקה לזה ואני מנסה לשים את עצמי בצד ולדאוג לה כמו שהיא דאגה לי לפני חודשיים

ואני רוצה לטבוע לתוך חיבוק אחרי שמפרקים לי את הצורה ולשמוע שהכל בסדר, שאני נהדרת, שגאים בי ופשוט לקבל פידבקים חיוביים שיזכירו לי מי אני בלי כל השנאה העצמית הזאת

חושבת על כל מיני דברים מחדש, שוקלת הרבה החלטות שעשיתי לאחרונה ואז שני השירים האלה מתחברים לי ממש היום

"Life's not a song.
Life isn't bliss.
Life is just this.
It's living.
You'll get along.
The pain that you feel
Only can heal
By living.
You have to go on living.
So that one of us is living."

"The hardest thing in this world is to live in it"

נפגשתי עם המדריך

הפעלתי מדיח ואז עשיתי איתו הליכה של רבע שעה בערך (שכחתי שגם בערב אני עושה הליכה אז אני מקווה שאני לא אדפוק את הרגל)

מחר יש פגישת שיווק ואז פגישה עם מתאמת הטיפול ואז דייט עם הצבוע

אני עייפה, אני כל כך עייפה

אחרי ההליכה "מצאתי" משהו לכעוס על עצמי, המדריך העיר את תשומת לבי לזה והוא צודק

וואו, אני מותשת

איזה בוקר גרוע

מאוד התרגשתי לקראת הערב הזה, גם לבשתי את השמלה שהצבוע הביא לי והייתי לחוצה

נפגשנו, נסענו ודיברנו מלא, הוא הביא לי מתנה מהממת (עדיין צריכה למצוא שם לבובה) והיה לי כל כך כייף

אבל אז כל מה שיכל להשתבש פשוט השתבש ולא הצלחתי למנוע מעצמי לבכות טיפה ולשלוח הודעה לקובן ממש לפני הנסיעה בחזרה

כשהגענו בחזרה לבית שלי אז ישבנו למטה באוטו ודיברנו מלא זמן וגם נרגעתי

הצלחנו גם לצחוק קצת ולדבר בכללי על דברים

כשהגעתי לדירה דיברתי עם הצבוע (מחוץ לדירה האמת) ושפכתי בפניו את כל מה שאני מרגישה ואת הדברים שקרו

אז הוא איפס אותי ודווקא אמר לי שזה נשמע דווקא דבר טוב

כן, כל מה שיכל להשתבש באמת השתבש אבל אותו בחור התמודד עם זה בצורה נפלאה:

הכלה, הצבת גבולות וכן להישאר איתי מספיק זמן בשביל להירגע

אמרתי לו שאני כל כך שונאת את עצמי

והוא אמר לי שהוא יודע ושאם זה עוזר במשהו אז הוא אוהב אותי

ואז עברנו לדבר קצת על השיט שלו שהיה היום

הוא יודע טוב איך המוח שלי עובד, אני לא יודעת למה זה מפתיע אותי לפעמים

השועל המושלם שלי

במסיבה בשישי פגשתי שם את אחת מרוחות הרפאים שלי

כנראה את ההכי כואבת שלי ואני בחרתי כן לכתוב על זה בבלוג

אין לי שום סיבה להסתיר את הכאב שלי במקום שבו הכי נוח לי לכתוב

אני מודה שהתגעגעתי אליו ושהאינסטינקט הראשון היה כמעט לקום אליו ולחבק אותו חזק אחרי שאמרתי "היי" אבל עצרתי את עצמי

יותר מעשור של קשר שהתפרק לו וזה עדיין כואב ועכשיו פתאום המחשבה שלי נתקעה על זה שוב, אני מניחה שהמוח שלי בחר לא להתמודד עם זה עד עכשיו

אני כן מתגעגעת אליו, מאוד

אבל זה קשר שמת ואני צריכה לקבל את זה.

מה שבטוח זה שאני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך.

והאגן שלי נע בטבעיות על המיטה

מתחננת להרגיש אותך בגרון שלי

להיות הרכוש שלך

צמאה לזרע שלך

משתוקקת לטעום אותך

מבקשת לגעת בך

מחכה

לא ממש בסבלנות

אבל מחכה עד שאוכל לראות אותך

אני אוהבת אותך כל כך, גם אם אתה לא קורא כאן

מדברות באנגלית על זין ועל כיפה של זין

הצבוע: רגע, אז איך אומרים את זה בעברית? "הצ'וקצ'יק של הזין?

אני: הכיפה דרלינג, הכיפה

ואז התחלנו להריץ בדיחות

אני: אני כל כך רוצה ללקק את הצ'וקצ'יק שלך!" 

המלאכית: אבל רגע, אם הוא לא נימול?

הצבוע: אז זה כיסוי לצ'וקצ'יק

אני: לא יודעת, רגע, איך זה בדיוק נראה

צבוע: את לא יודעת איך זה נראה???

מפה לשם, הסבר על הנושא ואז בנוסף (ובקשר בכלל לנושא הצ'וקצ'יק) השוואות של בננה לפני קילוף ואחרי קילוף

אני כבר לא זוכרת מה עוד היה (היו הרבה, חבל שלא רשמנו)

זאת היתה האחרונה:

אני: "הצ'וקצ'יק הזה חלק מידי"

המלאכית צוחקת

הצבוע: רגע, את מעדיפה כיפה לא חלקה? ללטש עם נייר זכוכית?

*כולנו מתפוצצים מצחוק*