פחד
תיעוב עצמי
גאווה עצמית
הבנה שבקרוב יהיה ניתוח הוצאת כיס מרה כי יש אבנים ולא היה אפשר לעשות את זה בניתוח קיצור קיבה עצמו
התקדמות בדברים שקשורים לעסק
הליכה מוגזמת שבעקבותיה הרגל בקושי זזה
פחד ממחר כי יש לי פגישת מכירה של הקורסים שאני רוצה להעביר
עוד פנייה למקומות אחרים
שיפוץ קורות החיים ולשלוח אותו לאחד מהמקומות האחרים
תובנה שבתי אבות זה לא רלוונטי בהקשר של העסק
ריב עם לוקי
השלמה עם לוקי
הפסד דייט עם חברה שרציתי כבר להכיר ולפגוש (ממש מבאס אבל היא מדהימה והיא מהא.נשים שמסוגלים.ות להבין את זה)
לב של הלוחמת שנשבר
חומה שאני מעלה בבוקר
חומה נוספת שאני מעלה בעקבות הפגיעה בלוחמת (גם אם היא בסדר עם כל הסיטואציה, אני חייבת להגן עליה, זה התפקיד שלי והיא הכי חשובה כאן)
פגישה עם המדריך והליכה איתו
עזיבת קבוצת טלגרם שהרגשתי לא שייכת בה, "האאוטסיידרית"
פגישה עם המטפלת וניסיון לקחת אוטובוס בחזרה (איבדתי את עצמי לגמרי בדרכים אבל התעקשתי כן להסתדר עם האוטובוסים)
ירידה בתחנה לא נכונה ואז הליכה מסוכנת על דרך קרובה מידי לכביש (וכמה דקות גם טיפוס וירידה מסלעים) עד לבית (סה"כ הליכה היום 50 דקות, לא רצוף)
שמלה שהיתה מאוד קצרה עלי היא כרגע ארוכה יותר ואני יכולה לעשות סיבוב איתה והיא מתנפנפת
רצון לבכות
צחוק
משקה מריבר שהוא לגמרי כמו אוכל (מסתבר)
לא רק שהזכוכית החיצונית של התנור נשברה, עכשיו גם מדיח הכלים הקטן שלנו לא עובד
לשיר שירים מהמחזמר של באפי בזמן הליכה (ספייק <3)
להחליט שאני מפסידה את מסיבת הרווקות של בת הזוג של לוקי כי אני רוצה ללכת לסדנת כתיבה באותן השעות
שיחה מורכבת עם המטפלת
לעדכן את אמא שאני באה בערב פסח ואז לחשוב אם אולי שווה יותר להגיע בחג השני כי אחי הבכור יהיה שם
לדבר עם לוקי על ללכת יותר למסיבות כי אני מבינה שזה עושה לי טוב ועדיין לא הייתי בסינטיקס או בלוציפר (או בדאנג'ן, בתכל'ס... יש לי הרבה געגועים לדקאדאנס בעיקר)
פגישה טובה עם המנתח, יש צפי שאני ארד אולי אפילו יותר ממה שא.נשים יורדים.ות בממוצע
הוא דואג קצת לגבי בלוטת התריס
בחמישי אני הולכת לאורטופד, לקבל הפניות לפיזיו' ולבנות תוכנית מותאמת לגב ולרגל שמאל
להתכתב קצת עם הקובן על היום שהיה (חוץ מהנושא של הלוחמת, גם ככה היה שיח על זה ביום שבת וזה יהיה חסר תועלת לדבר על זה עכשיו שוב)
זה מדהים כמה הם המקום הכי בטוח שלי, אני בהחלט ברת מזל בקטע הזה
אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליהם, תמיד
הם לא יעלמו, גם אם אני מפחדת מזה, אני יודעת שהפחד לא הגיוני ואני יכולה לתת לו מקום אבל לא לתת לו לשלוט בי
חשיבה אם אולי באמת לתת לו את השליטה ולא לנסות קשרים חדשים
האם זה שווה את זה?
האם זה הצעד הנכון עבורי?
האם אני ארגיש שאני באמת מקבלת מספיק שם?
הדובי מאתמול, בהחלט היה מרגש, הוא גם בחר לו שם כי אני לא הצלחתי לחשוב
מצד שני, היה ערב קשה והיום הכל היה מוזר גם ככה מולו
בסופ"ש אני נוסעת לחמותי
בשישי מסיבה מסויימת שאני הולכת אליה(לא קשור לבדס"מ)
רצון לברוח
רצון לשכוח
רצון לא לדאוג
רצון לאבד שליטה
רצון לסשן שיקרע לי את הצורה
ועכשיו גם הלוחמת זקוקה לזה ואני מנסה לשים את עצמי בצד ולדאוג לה כמו שהיא דאגה לי לפני חודשיים
ואני רוצה לטבוע לתוך חיבוק אחרי שמפרקים לי את הצורה ולשמוע שהכל בסדר, שאני נהדרת, שגאים בי ופשוט לקבל פידבקים חיוביים שיזכירו לי מי אני בלי כל השנאה העצמית הזאת