לפני 11 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 19:58
ראש על לוקי
כאב בטן ובחילה
וחמות אחת שמפנקת מאוד
* לפעמים זה כל מה שצריך חוץ מכאב הבטן והבחילה כמטבל
bleeding heart
אני המכשפה והערפדית, אני הלוחמת, אני הדרואיד, אני הפניקס ואני השורדת - אם אנחנו מתמסרות.ים זה כי אנחנו בוחרות.ים את זה, אל תשכח את זה אף פעם, הכוח הוא בידיים שלנו לא פחות מאשר שהוא בידיים שלךלפני 11 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 15:48
מפגש עם בדס"מ וסקס
כזה שיגרום לי כרגע לשכוח
לפני 11 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 13:16
תזיין אותי
תכניע אותי
תן לי להיות חסרת אונים אבל תוביל אותי לשם
תקשור אותי
תכסה לי את העיניים
תוציא ממני גניחות
תוציא ממני צעקות
תכאיב לי פיסית אבל במידה הנכונה
תכניע אותי מנטאלית - זה הרי הרבה יותר קשה
תגרום לי להשפיל מבט רק במבט אחד שלך
תכתוב עלי
תאהב את הגוף שלי
תאהב את החוכמה שלי
תאהב את הלב שלי
תאהב את הנשמה שלי
ותהיה גאה בזה שאני שלך
לפני 11 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 12:06
לפני 11 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 7:14
לשפצר את הלוק הגותי שלי
מבחינתי:
לצבוע את השיער לשחור פחם
לנסות ליצור בקבוקים
וליפסטיק אדום דם
(אני חיוורת מאוד וזה יוצר לוק ערפדי, אולי מתישהו אני אעלה תמונה לכאן מלפני עשור של איך אני נראת ככה בדיוק)
*התגעגעתי לעצמי.
לפני 11 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 6:08
עוד מעט ואני אגיע למספר הדו ספרתי.
כמו כן, אמרתי שהשדיים שלי לא ממש יקטנו.
לפני 11 חודשים. 7 בדצמבר 2023 בשעה 18:43
אני אהיה מאושרת כל כך לאותו הזמן
אני כל כך מתגעגעת אליך, כל כך מתגעגעת לפשוט לחבק אותך ולצחוק על שטויות באוטו או סתם שיחה רצינית
כמה זה מטופש מצידי, הא?
לפחות זה מרגיש לי מטופש
אבל אני מתגעגעת אליך.
לפני 11 חודשים. 7 בדצמבר 2023 בשעה 17:55
זה יפסיק לכאוב כל כך
עוצמות הרגשות יפחתו להן
ואני אהיה חופשיה
לפני 11 חודשים. 7 בדצמבר 2023 בשעה 15:38
הרבה מה לומר
אבל לפעמים עדיף לשתוק
לפני 11 חודשים. 7 בדצמבר 2023 בשעה 11:14
לכתוב על אתמול
אבל כרגע אני רוצה לכתוב על היום.
היום היה ה - 30 לסבתא שלי
זה היה עדיין מוזר לראות את המשפחה, במיוחד את אבא שלי.
לוקי בא איתי כי כן הייתי צריכה תמיכה (תקשרתי את זה בצורה נוראית ועל זה אני מצטערת ומתנצלת)
אחרי האזכרה לקחתי את אחי הגדול לצד לחמש דקות, לנהל קצת שיחה אישית של אחים.
אשתו של דוד שלי חיבקה אותי כל כך חזק, מסתבר שהיא כל כך התגעגעה אלי.
עברו הרבה שנים מאז שהייתי בתקשורת עם מרבית בני המשפחה אבל אני מצליחה להגיע, לאט לאט, למצב שבו לוקי ואני כנראה נבוא לארוחת שבת מידי פעם אצל דוד שלי
הקטע שאני באה ממשפחה דתית (כיום כמעט כולם כבר חרדים) אז חששתי שדוד שלי לא ירצה שאני אבוא אבל מסתבר שהוא כן רוצה
וכמובן יש את בן דוד שלי שאני חולה עליו, בין היחידים במשפחה הזאת שכן שמרתי איתם על קשר.
בקבר של סבתא ביקשתי ממנה סליחה ואמרתי לה שאני סולחת לה.
יש לי הרבה דברים לעבד אז הפוסט יוצא מבולגן ואני גם אחרי טיפול
עוד מעט מתחילה קבוצת DBT ואז בערב נסיעה לנס ציונה
ואני מנסה לזכור לנשום, בעיקר לנשום.
לנשום