מתחילה מהאמצע כי אין לי סבלנות להתחלה, את הסוף אני לא יודעת. ובכלל אני באמצע, אמצע החיים, אמצע העולם, פשוט אמצע וזהו.
מנסה לשמוח, כבר כמה ימים. לא מתאים לי, בדרך כלל אני לא צריכה לנסות. אני תמיד שמחה, אפילו כשקצת יורד המיפלס, אני עדיין שמחה.
ימים כאלו של חשבון, נפש, חשבון בנק. חשבון ביכלל. יש הבדל אחד וגדול משאר התקופות האלו, עכשיו אני לא לבד. אף פעם לא הייתי לבד, תמיד חברים, ילדים , משפחה בעל. אבל עכשיו אני הכי לא לבד, יש לי באמת את הצלע השניה מה שאומרים. המיכסה של הסיר, או כל דימוי דבילי אחר.
מצד אחד בא לי לקום עכשיו מהכיסא , לקרוע ת'עולם. ללכת לאיזו הרפתקאה נעימה ומוטרפת , כמו שאנחנו עושים. מצד שני. חלל ריק של לבד כזאת. ריקנות, ומעיין ציפיה למה יהיה עכשיו... לא מסוגלת לכלום. איכסה בנשמה. איכסה פיזית. איכסה פיכסה אחד גדול. וככה בלי סיבה. אפה שלא אסובב ת'ראש טוב לי , מקסים מושלם ונעים. אבל בפנים בבתוכו, ריק. האמת זה עובר , הרבה יותר ממהר. אצלי הרי זה עניין של שעות, אולי הפעם כמה ימים, אבל עובר בטיסה. כשאתה מרגיש בטוח, אתה נותן לעצמך, אפילו אם קוראים לזה ליפול. אין מעצורים כשמרגישים בטוחים.
יש לי את הפחד לאכזב, לא להיות מספיק. לפעמים הוא מחלחל לי בתוכו, ככה בין ים הביטחון שלי , העצמי והסביבתי. אני לא אוהבת שהוא מחלחל, (מעדיפה דברים אחרים מחלחלים, או חודרים). ואז , אז אני מוצאת את עצמי נותנת לו, להכנס , כי יש לי ביטחון! . הכל בסדר. הכל מותר. הוא נתן לי את זה . בלי מאמץ אפילו . הוא נתן לי את ההרגשה המופלאה הזאת. זאת שהיא הכי בעולם. ההרגשה שאני על הגג. בעצם מעל הגג . אני במקום היפה ביותר בעולם וביקום.
אני באמצע.
מה יש לי להגיד. רק תודה.
לפני 16 שנים. 7 ביולי 2008 בשעה 21:15
