שבריריות, פגיעות, חשיפה

כבר לא יכולה להתנחם
במכת כף ידו
השליטה שלו כבר לא חלק מחיי
לא היתה ולא תהיה לעולם.

נאלצת לוותר על נחמותיי
לעבר ילדי ואב ילדיי
לפעמים חשה תקועה, מבודדת.

כבר לא מתנחמת
אישה קטנה, אישה נורמלית
ובפניי חיוך מר אשר מסתיר את צרכיי
בתוכי סערה, יוצאת מדעתי.

מדמיינת את כליאתי בחדר אטום ומרופד
ואיך אתה בא לבקר אותי
חנוק מדמעות, מבטיח שהכל יהיה בסדר
ובפנים, אני רותחת
צורחת, אלו לא חיי,

ואלו הם, חיי.

ללא שליטה מוחלטת, ללא מכה מנחמת.

ואני כאן, לבד, לוחשת - זקוקה לשליטה.