יומן מסע

היום התחיל מכך שנסענו אני ובת דוד שלי למסע ארוך המשלב צער ושמחה.
התחלנו בקברו של אבי כמובן ניקוי והדלקת נר ושפכתי את ליבי ובקשתי סליחה על דברים שפגעו גם אם לא מתוך כוונה והבעתי את אהבתי ותודתי על מה שהעניק לי ומי שאני היום.
המון רגשות ובכי עומס רגשי המעורב עם הקלה. משם החלטנו קצת להקל והלכנו למקום ילדות של בת הדוד אבל לצערנו קיבלנו צער כי המקום פשוט נהרס לו לשכונת סלאמס פשוט עצוב נורא.
משם הגענו לקברים של סבא וסבתא שלנו וגם שם לא היה קל כי גם אליהם במיוחד לסבא אני מתגעגעת עד היום למרות שעברו כ-38 שנה. משם עברנו לקבר אימי ופשוט נקרעתי לגזרים מהכאב והגעגועים במיוחד לקראת החג וכל כך מעט זמן עבר שנתיים וחצי מאז שהיא איננה איתי.שפכתי את ליבי הצער והגעגוע וביקשתי סליחה אם פגעתי שלא מתוך כוונה המון בכי וכמעט והתעלפתי מזל שבת הדוד היתה איתי וטיפלה בי.
ואז לאחר התאוששות נסענו לעיר הולדתי בה לא ביקרתי 20 שנה.כל כך התרגשתי ושמחתי אך גם פחדתי שאמצא גם כן מקום מוזנח וארגיש שלקחו לי את הילדות.
תחנה ראשונה שעצרנו היה בית ספר התיכון בו למדתי וקיבלתי הלם,המקום כל כך טופח וגדל קשה היה לזהות.טיילנו ועלינו לכיתה בה למדתי לא היו כבר תלמידים ושוב הפתעה הכיתות כל כך מושקעות ועם מזגן.לפתע ראיתי תמונת מחזור מלפני כמה שנים ובה צויין מנהל הבית ספר שהוא בעצם היה המחנך שלי וכל כך התרגשתי.חיפשתי אותו והוא היה באמצע ישיבה עם שני מורים אך ביקש שאכנס וכל כך הייתי מופתעת לגלות שהוא זכר אותי כי לא הייתי ילדה בעייתית 😄
ההתרגשות הייתה עצומה פשוט מאחלת שיהיו במערכת החינוך עוד מורים כמוהו.
משם התחנה הבאה הייתה הבנין בו גרתי הוא שופץ וראיתי את הבית רק חבל שלא היה לי אומץ לדפוק בדלת ולבקש לראות את הבית מבפנים.
משם מאחורי הבית היה פעם הגן שלי שממש שופץ אך לצערי הפך להיות משרדי לשכת הרווחה.
הלכתי לבניין ליד שם היו החנויות שבהם קנינו אך אף אחד מהחנויות לא נשארו מתקופתי.
הסתובבנו במרכז המסחרי שגם כן טופח וישבנו לאכול ומרוב מערבולת הרגשות בקושי אכלתי.
כל כך שמחתי לראות כי עיר הולדתי כל כך פרחה ומטופחת הרבה יותר אך גם לא נמלט מעיניי העצב של התושבים אשר דאגת הפרנסה מעסיקה אותם ומידה של כעס על ראשי המדינה שלנו אשר לא עושים דבר כדי לפתור את הבעיה הכי קשה שהיא פרנסה ולא כי האנשים עצלנים אלא כי לא דואגים להם למקומות תעסוקה.
אז בגלל שלא יכולה לשנות דבר לא מבחינת עירי וגם לא לגבי חסרונם של הוריי אז החלטתי להתרכז ביופי בהנאה וההתרגשות ולסיים את היום אומנם אדומה מהשמש הלוהטת שליוותה אותנו אך עם שמחה בלב .