אריסטוקרטיה של החיים

* בכדי שתשייו יותר מהחיים אותם את באמת רוצה, עלייך להיעשות קודם מי שהנך באמת.

* כל חוויה שאת חובה, נעימה יותר או פחות, נשלחה על מנת ללמדך לקח שהיית זקוקה לו ביותר
בשלב זה של החיים.

* היי נאמנה לעצמך - לעולם אל תבגדי בעצמך!
הסירי מעלייך את המסיכה החברותית וגלי את האני האמיתי שלך -באומץ, ללא חשש!

* זכרי, תמיד את תקבלי חזרה את מה שאת מקרינה!
האירי את חלקך האפלים, היי מודעת להנחות היסוד השגויות ולפחדייך, ואז ישתנה עולמך
החיצוני במקביל.

* בכל רגע נתון - האמת מסוננת במרחב הוירטואלי שלך, שהיא למעשה ההקשר האישי.
נקי את המרחב הזה - הבנוי מהנחת יסוד מוטעה, ואז יתנקו חייך, ותמצאי את שחיפשת.

* תחיי מתוך הרגש!
תחיי מבפנים, תני לילדה הקטנה שבך להתבטא, ולעשות, וזכרי- חוכמתה לעולם אינה משקרת!

* הותירי אחרייך מורשת - הכמיהה העמוקה ביותר בלב אדם, היא לחיות עבור משהו
נעלה ממנו עצמו.

* זכרי שאת כאן בכדי להעשיר את העולם, ואם את שוכחת את האמת הזאת,
את בוגדת בעצמך.
**ר - ש**

***נכתב ברגע של הארה בלשון זכר, אך מיועד לכל המינים***
=========================================

רוב בני האדם מבזבזים את שנות חייהם הטובות ביותר במקום שבו נמצא הידוע.
חסר להם האומץ להעז ולהיכנס לשטח זר, והם פוחדים לנטוש את החברה.
הם רוצים להשתלב וחוששים לבלוט.
הם מתלבשים כמו כולם, חושבים כמו כולם ומתנהגים כמו כולם
גם אם הם לא בטוחים שהדבר נכון מבחינתם.
הם מתנגדים להקשיב ללב ולנסות דברים חדשים,
מסרבים לעזוב את המעגן הבטוח.
לכן הם עושים את מה שכולם עושים ובכך נשמתם,
שהאירה פעם, הופכת להיות חשכה.

ההיצמדות לחופים הבטוחים בחיים אינה אלא הבחירה להישאר כלואים בבית כלא ששומריו הם הפחדים שלך.
ייתכן שאתם חושבים שאתם חופשיים כשאתם ממשיכים לחיות בתוך הקופסא של חייכם
אבל תאמינו לי הדברים לא ככה: זאת אשליה- שקר שאתם מספרים לעצמכם.
כאשר תעזבו את הקופסא, תפליגו למקומות אחרים ותפסיקו ללכת אחרי החברה, יתעוררו בכם פחדים,
בכל זאת אתם לא אלא רק בני-אדם.
אבל האומץ דורש מכם להרגיש את הפחדים ולהמשיך להתקדם למרות הכל.
אומץ הוא לא העדר פחד, אלא הנכונות להתגבר על הפחד במרדף אחרי מטרה חשובה לך.
כשאתם חיים בתוך נמל המבטחים ונצמדים אל הידוע, אתם דומים לאותם חיים-מתים.
אבל שאתם מעיזים להיכנס אל תוך הלא ידוע ולחקור את המקומות הלא מוכרים בחייכם אתם חוזרים לחיות ולבכם יתחיל לפעום מחדש.
ההרפתקה והריגוש שבחיים תחזור אליכם.
תזכרו, מהעבר האחר של הפחדים שלכם תמצאו את האושר.

רוב האנשים לא מגלים איך צריך לחיות את החיים
עד לרגע שבו מגיעה שעתם למות וזה חבל מאוד.
רוב האנשים מבזבזים את מיטב חייהם בצפייה בטלויזיה.
רוב האנשים מתים בגיל עשרים ונקברים בגיל שמונים...
בבקשה אל תתנו לזה לקרות לכם.

רוב האנשים מבזבזים יותר זמן על תכנון החופשות שלהם
מאשר על תכנון החיים שלהם עצמם.
תשקיעו מחשבה בחיים שלכם. תשאלו את עצמכם:
איך נועדתי לחיות?
תשאל מה נועדת לעשות, איזה דברים אתה לא מוכן לסבול יותר בחיים שלך ואיזה תקנים של מצויינות אתה בוחר בשביל עצמך.
אם אתה חי את החיים בלי להתמסר למצוינות, אתה פוגע בכבוד המתנות יקרות הערך שהוענקו לך.

אחת החרטות הגדולות ביותר שיכולות להיות לאדם
היא להגיע לסוף חייו ולהבין שלא הגשים את חלומו.
ההגעה אל סוף החיים או אפילו לאמצע וההתעוררות יום אחד מתוך הבנה שלא העזת, שלא ניסית לקטוף את הכוכבים בשמיים, שלא מימשת אפילו עשירית מהפוטנציאל שלך תשבור את ליבך.. סמוך עליי אני רואה את זה כל הזמן.
בסוף החיים, מה שממלא את ליבנו חרטה הוא לא הסיכונים שלקחנו. מה שגורם לנו להרגיש עצב עמוק הוא החשיבה על כל הסיכונים שלא לקחנו, על כל ההזדמנויות שלא ניצלנו על כל הדברים שלא עשינו.
החיים קצרים והשנים חולפות במהירות.
הייעוד שלך הוא להאיר ולהניח לכשרונות שלך לראות את אור היום.
יש רק כשלון אחד בחיים והוא לא לנסות.

סיכונים גדולים, חיים גדולים. סיכונים קטנים, חיים קטנים.
ככה אני רואה את זה. אם אתה רוצה לחיות בגדול אתה חייב להיות מוכן לסכן בגדול. כדי להגיע אל הפנינים הצולל צריך להיות מוכן לרדת למעמקים ולבקר במקומות שלא יבקרו לעולם אנשים מפוחדים.

שאתה מבקש משהו שמעולם לא ביקשת ממישהו
והלב שלך מתחיל לפעום מהר אז אתה חי באמת.
כשאתה רוצה להגיד משהו למישהו
אבל רק לחשוב על זה עושה לך פרפרים בבטן אז אתה חי בשיא שלך.
כשאתה עושה משהו שאף פעם לא עשית לפני אבל ממשיך בגלל שאתה יודע בלב שזה משהו שיהפוך את החיים שלך לטובים אז אתה חי בשיא שלך.

אם אתה לא מרגיש מידה של פחד בכל יום סימן שאתה חי בחוף מבטחים ונצמד אל החוף.
אתה יודע איך הגיע קולומבוס אל העולם החדש? הוא הפליג במאונך.
לפני קולומבוס כולם הפליגו קרוב לחוף ולא איבדו את הקשר עם היבשה.
זו הייתה הדרך המקובלת להפליג וקולומבוס העז להיות שונה.
הוא סירב לעשות את כל מה שכולם עשו.
הוא הפליג בניצב לחוף ישר לתוך הים.

כל הקדמה של האנושות הושגה ע"י אנשים
שסירבו לחשוב, להרגיש ולפעול כמו כולם.

רוב האנשים איבדו קשר עם עצמם. הם שכחו מי הם באמת וזה עצוב.
בתוך כל אחד מאיתנו יש גדולה,
החיים שלך נועדו להיות מלאי שמחה, מרגשים ועשירים באהבה, בשלום וביופי.
אושר הוא הזכות המולדת שלנו. אבל לפעמים אנחנו מפריעים לעצמנו, נפלנו לתוך מלכודת הבינוניות. אנחנו מאמינים שלא נועדנו לניסים. אנחנו מעדיפים לחיות בקטן מתוך פחד שאם נחרוג ונחקור אפשרויות אחרות ניפגע או שאנשים לא יאהבו אותנו או שהחיים שלנו יהרסו.
אנחנו בוגדים בעצמנו, אנחנו חיים בקטן.
אנחנו קונים את מה שמחדירה לנו הסביבה:
"אל תעז", "אל תחלום", ו"אל תאיר באור חזק מדי, כדי שלא תבלוט ותיכשל"

כשתשכב על ערש דווי אתה לא תרצה עוד כסף בחשבון או מכונית גדולה. כשתנשום את הנשימות האחרונות תרצה לדעת שחיית חיים מלאי אומץ, אותנטיות ואהבה.
אתה יכול לקנות את הערכים של החברה או להעז ולהיות נאמן לעצמך ולחיות את חייך בתנאים הנכונים לך.

עשה כמיטב יכולתך- את המיטב שאתה יודע לעשות בכל חלק בחיים שלך ותן לחיים לעשות את השאר.
זה איזון עדין בין לגרום לדברים לקרות ובין להניח לדברים לקרות.

איך אתה יכול להסס? תסתכן! סכן הכל! תתעלם מכולם. תעשה את הדבר הכי קשה לך, תפעל למען עצמך... תתמודד עם האמת.

ראיית העולם שלך היא פונקציה של הדרך שבה לימדו אותך לראות אותו מאז שהיית קטן
לדוגמה, אמרו לך להשתלב בין כולם ולהתנהג כמו כולם.
לימדו אותך לא לשיר בקול רם מדי כשאת מאושרת ולא לחלום חלומות גדולים מדי כשאת מרגישה מלאת השראה. למדת שחריגים לא מקובלים ולימדו אותך לא לומר את האמת שלך ולא לגלות אהבה רבה מדי כדי שלא ינצלו אותך. לימדו אותך שרכוש וכוח חיצוני יביאו לך אושר נצחי.

נדרש כוח גדול כדי לעזוב את החברה ולהיות נאמן לטבע המקורי שלך.

ברגע שאתה מבין כי נפלת באשליה שהחברה רוצה שתאמין שהיא המציאות, יש לך אפשרות בחירה: להמשיך ולחיות כמו שחיית עד עכשיו ובכך לבחור חיים של אומללות ובינוניות או לצאת אל החיים.
"הנפש תעדיף להיכשל בחייה שלה מאשר להצליח בחיים של מישהו אחר"



מי ייתן ונחישותך להתעורר ולחיות מתוך כוח אמיתי לא תדעך.
מי ייתן והלקחים שתלמד יוקנו לך ללא סבל.
מי ייתן והלילות השחורים של הנפש יהיו מועטים ומרוחקים זה מזה
ומי ייתן ותקרין אור כה בהיר עד שבסוף ימיך כולם ייעצרו לרגע ויאמרו
"היי, היה מישהו שחי את החיים במלואם ובשלמותם"

אני אסיים בזה שאומר לך שאני מעריץ אותך כאדם.
עברת הרבה והתקופות הטובות יבואו בגלל שהן תמיד מגיעות.

"בלבו של כל חורף מפרפר האביב,
מאחורי המסך הכבד של הלילה ממתין חיוכו של השחר"

חצות, העיר הגדולה כבר מזמן החליפה צבעיה, מוארת בצבעים המלאכותיים של עצמה,
יום חדש התחיל.
הרגשת הזיפת שאפפה אותי במהלך רוב היום - החליפה צבעיה באופן חד להרגשת נצחון,
בדרך לעוד יציאה - אחת מני רבות.
שיוט ברכב עד למתחם הטריפה שמציעה את מנת חלקה בצורת אזורי צייד מגודרים
יחד עם תחושת ניכר שהנה, הגעתי לעוד ספארי מנוהל היטב בתלבושת אדם.
עוד מרחוק ניתן להבחין בלהקת האיילות המושלמות, מחכה להיכנס לאזור התורן ולקבל
את אישורו של שומר היער.
"כוסאמק" - שחררתי אנחה חרישית לחלל הערפילי של העיר, בעודי פוסע לכיוון הכניסה.
קריצה למייק - והופ, אני בפנים, נע כשוחר לטרף, נכנע לרעב הפתאומי שתקף אותי.
המקום נראה כאזור קרב, בו קיימות קבוצות קבוצות של עדרים - חלקם גדולים, חלקם פחות
כולם מקרינים פה שלווה מזוייפת, סיפוק עצמי בליווי עשן סיגריות .
זה כל כך ברור - אני אומר לעצמי, איך הם מסודרים כולם - אך פוחדים לעזוב את אזור
הנוחות שלהם, שמא חלילה אחר ייקח את מקומם.
מדי פעם ניתן לראות שועל צעיר וחסר נסיון מנסה להסתנן לעדר איילות סגור, מסכים לקבל
את מרותן ומאמין בתמימות נעורים - שהנה, הצליח לו - מסכן.
לא עברו מספר רגעים והוא מוצא עצמו אפוף בתחושת הניכור לה סירב להאמין נע ונד
לעבר קבוצתו שלו, עם זנבו בין רגליו.
אני מישיר מבט לעבר העדר - כאשר נחות עיניי על מנהיגת העדר, איילה מושלמת.
פרוותה הנחה עליה נקייה ומבריקה, עיניה גדולות ונוצצות וראשה מוטה לאחור כאילו הרוויחה
את מנת יומה הרגע - והוסיפה לה חצי קילו של בטחון עצמי,
בעודה מתרווחת על מושבה ונותנת לחברותיה האיילות ללטף את האגו שלה אני מתקדם לעברה
בצעדי ענק, עבורי - המקום ריק, רק אני והיא בשטח ואין אחר מלבדינו.
ככל שצעדי גוברים ובעודי מתקרב, אני טופח קלות על בטני - הלילה לא אלך לישון רעב.
אני נעמד מולה, מותח את גופי לאחור כטווס המשחרר את נוצותיו לחלל, פורש כנפיו לצדדים
שנראה למרחוק במלוא הדרו ויופיו.
אני מישיר מבט עמוק לתוך עיניה - כאילו הצלחתי לראות את עורפה מבעדן, אני יכול להרגיש
את הרגשתה - כאילו נותרה עירומה לפניי,חסרת אונים, ללא יכולת לרוץ או לברוח, ללא יכולת
תזוזה - לבד, משותקת.
"את סקסית" - אני פולט כשעיניי תקועות עמוק בעיניה, והיא - כאדם שאיבד את יכולת הדיבור
מסננת "תודה" ביישנית.
מאחור אני יכול לשמוע את עדר האיילות צווח משהו - אך אותנו זה כבר לא מעניין.
אנו במקום אחר, סגור, מתוך רצון מלא לברוח משם.
עיניי בתוך עיניה, ידיי אוחזים בצידי פניה, בעודי מקריב אותה אליי.
עיניה מבריקות ובוהקות - כילדה קטנה שרואה לראשונה את הבובה שכל כך רצתה שם, בחלון
הראווה, ביודעה שיום אחד הבובה שלה תהיה.
מבטי לא עוזב את עיניה, בעודי מושך אותה לרקוד.
"בת זונה" שחררתי חרישית לאויר בחיוך - את יודעת לזוז!
"אני יודעת עוד כמה דברים" סיננה בחצי חיוך.
אני יודע שהיא נהנית, ולאחר זמן קצר ומרחק סביר מיתר קבוצתה אני אוחז בידה, כאב המחזיק
ביד ביתו הקטנה, לפני שהוא חוצה איתה את הכביש, ומוביל אותה אחריי - בגוף מתוח לכיוון
היציאה.
"לאן אתה לוקח אותי"? היא שואלת, כאילו מצפה לתשובה שלא תגיע.
אני שותק.
אני רואה מרחוק את הכרכרה איתה הגעתי ממתינה לי תחת אור פנס קלוש, בעודי שומע אותה
אומרת - "לאן" ?
"את צריכה לחזור עם חברותייך הבייתה?", שאלתי.
"כן." היא עונה.
"את תחזרי בזמן" - עניתי בארשת פנים רצינית ואחראית.
בלילה זה, הפסדתי.
הפסדתי לאגו שלי.
הוא צדק - הבן זונה! - הוא ידע שאמלא אחר רצונו, והיא נשבתה בקסמו.
כמה חבל, כמה חבל להוכיח לעצמי שוב ושוב כמה האגו צודק ומנצח
אך הלב מת.
אורות העיר מתחלפים על פניי במהירות בעודי רוכב במרכבה - מבלי לדעת לאן.

**To be continue **