אריסטוקרטיה של החיים

חצות, העיר הגדולה כבר מזמן החליפה צבעיה, מוארת בצבעים המלאכותיים של עצמה,
יום חדש התחיל.
הרגשת הזיפת שאפפה אותי במהלך רוב היום - החליפה צבעיה באופן חד להרגשת נצחון,
בדרך לעוד יציאה - אחת מני רבות.
שיוט ברכב עד למתחם הטריפה שמציעה את מנת חלקה בצורת אזורי צייד מגודרים
יחד עם תחושת ניכר שהנה, הגעתי לעוד ספארי מנוהל היטב בתלבושת אדם.
עוד מרחוק ניתן להבחין בלהקת האיילות המושלמות, מחכה להיכנס לאזור התורן ולקבל
את אישורו של שומר היער.
"כוסאמק" - שחררתי אנחה חרישית לחלל הערפילי של העיר, בעודי פוסע לכיוון הכניסה.
קריצה למייק - והופ, אני בפנים, נע כשוחר לטרף, נכנע לרעב הפתאומי שתקף אותי.
המקום נראה כאזור קרב, בו קיימות קבוצות קבוצות של עדרים - חלקם גדולים, חלקם פחות
כולם מקרינים פה שלווה מזוייפת, סיפוק עצמי בליווי עשן סיגריות .
זה כל כך ברור - אני אומר לעצמי, איך הם מסודרים כולם - אך פוחדים לעזוב את אזור
הנוחות שלהם, שמא חלילה אחר ייקח את מקומם.
מדי פעם ניתן לראות שועל צעיר וחסר נסיון מנסה להסתנן לעדר איילות סגור, מסכים לקבל
את מרותן ומאמין בתמימות נעורים - שהנה, הצליח לו - מסכן.
לא עברו מספר רגעים והוא מוצא עצמו אפוף בתחושת הניכור לה סירב להאמין נע ונד
לעבר קבוצתו שלו, עם זנבו בין רגליו.
אני מישיר מבט לעבר העדר - כאשר נחות עיניי על מנהיגת העדר, איילה מושלמת.
פרוותה הנחה עליה נקייה ומבריקה, עיניה גדולות ונוצצות וראשה מוטה לאחור כאילו הרוויחה
את מנת יומה הרגע - והוסיפה לה חצי קילו של בטחון עצמי,
בעודה מתרווחת על מושבה ונותנת לחברותיה האיילות ללטף את האגו שלה אני מתקדם לעברה
בצעדי ענק, עבורי - המקום ריק, רק אני והיא בשטח ואין אחר מלבדינו.
ככל שצעדי גוברים ובעודי מתקרב, אני טופח קלות על בטני - הלילה לא אלך לישון רעב.
אני נעמד מולה, מותח את גופי לאחור כטווס המשחרר את נוצותיו לחלל, פורש כנפיו לצדדים
שנראה למרחוק במלוא הדרו ויופיו.
אני מישיר מבט עמוק לתוך עיניה - כאילו הצלחתי לראות את עורפה מבעדן, אני יכול להרגיש
את הרגשתה - כאילו נותרה עירומה לפניי,חסרת אונים, ללא יכולת לרוץ או לברוח, ללא יכולת
תזוזה - לבד, משותקת.
"את סקסית" - אני פולט כשעיניי תקועות עמוק בעיניה, והיא - כאדם שאיבד את יכולת הדיבור
מסננת "תודה" ביישנית.
מאחור אני יכול לשמוע את עדר האיילות צווח משהו - אך אותנו זה כבר לא מעניין.
אנו במקום אחר, סגור, מתוך רצון מלא לברוח משם.
עיניי בתוך עיניה, ידיי אוחזים בצידי פניה, בעודי מקריב אותה אליי.
עיניה מבריקות ובוהקות - כילדה קטנה שרואה לראשונה את הבובה שכל כך רצתה שם, בחלון
הראווה, ביודעה שיום אחד הבובה שלה תהיה.
מבטי לא עוזב את עיניה, בעודי מושך אותה לרקוד.
"בת זונה" שחררתי חרישית לאויר בחיוך - את יודעת לזוז!
"אני יודעת עוד כמה דברים" סיננה בחצי חיוך.
אני יודע שהיא נהנית, ולאחר זמן קצר ומרחק סביר מיתר קבוצתה אני אוחז בידה, כאב המחזיק
ביד ביתו הקטנה, לפני שהוא חוצה איתה את הכביש, ומוביל אותה אחריי - בגוף מתוח לכיוון
היציאה.
"לאן אתה לוקח אותי"? היא שואלת, כאילו מצפה לתשובה שלא תגיע.
אני שותק.
אני רואה מרחוק את הכרכרה איתה הגעתי ממתינה לי תחת אור פנס קלוש, בעודי שומע אותה
אומרת - "לאן" ?
"את צריכה לחזור עם חברותייך הבייתה?", שאלתי.
"כן." היא עונה.
"את תחזרי בזמן" - עניתי בארשת פנים רצינית ואחראית.
בלילה זה, הפסדתי.
הפסדתי לאגו שלי.
הוא צדק - הבן זונה! - הוא ידע שאמלא אחר רצונו, והיא נשבתה בקסמו.
כמה חבל, כמה חבל להוכיח לעצמי שוב ושוב כמה האגו צודק ומנצח
אך הלב מת.
אורות העיר מתחלפים על פניי במהירות בעודי רוכב במרכבה - מבלי לדעת לאן.

**To be continue **