ואז לפתע הכישוף נשבר.
היא מצאה את עצמה לגמרי לבדה,ביער שחור ומת.
כפות רגליה היחפות פצועות ומדממות מדריכה על הקוצים והאבנים. בגדיה קרועים ומרופטים, בקושי מגינים על גופה מפני הקור העירום.
אך לפני רגע עוד הלכה בעקבות המנגינה המתוקה, הממכרת, וראתה את עצמה בגן נפלא מוקפת בחום וברוך.
נכון שמדי פעם הציץ אליה ענף שחור ומאיים מבין העלווה הרעננה. ואמת היא שחשה לעיתים את הכאב החד של הקוצים החודרים את אל תוך כפות רגליה מבין הפרחים היפים, אך במשך כל הזמן הזה אמרה לעצמה שאין זה חשוב, אין זה משנה. שאיכותו הקודרת של אור השמש הנה רק אשלייה. שהצללים המתגנבים אליה ומנסים לתפוס בשולי שמלתה הנם רק פרי דימיונה.
הרי הקריבה כל כך הרבה למען הגיעה אל המקום הזה, שנראה לה כמו המקום אותו תמיד חלמה. עקרה ותלשה בלי חמלה או היסוס את כל היקר לה, ריטשה את המוכר והאהוב עד שלא נותר ממנו אלא חתיכות מדממות. במו ידיה הקריבה את כל היפה והטוב על מזבח תשוקתה האנוכית, מסונוורת ומסוחררת מההבטחות המתוקות, מן הלחישות נוטפות הדבש והארס שבאזנה.
כך נלכדה בהתחלת המעשה. ומאוחר יותר, כשהתבוננה בידיה המגואלות בדם, כבר נתמלאה בכזו אימה ממעשיה שלא אבתה להתבונן לאחור ולהביט בחורבן שהותירה. היה עליה להמשיך הלאה, הלאה אל תוך הכישוף, אל תוך מעמקי החשכה.
בכל ליבה רצתה להאמין שעשתה נכון, שההבטחות המתוקות ימולאו כולן. שכל מעשיה לא היו לשווא. אך ככל שהעמיקה אל תוך החלום כך ידעה בתוך תוכה שהרקמה הצבעונית בתוכה היא צועדת נפרמת בקצוות. שהנוף המסתתר מאחורי מסך הערפילים המסתחרר הנו נוף קפוא וקר, חסר חיים או תקווה.
בטירוף של יאוש נצמדה אל הענפים המלבלבים ועמוסי הפרחים של חלומה ונסתה להמשיך ולרקד עם הפיות הקסומות, המצחקקות. מנסה לא לראות איך הצחוק על פניהן היפות הוא צחוק של לעג. איך כאשר היא מפנה את ראשה רק לרגע הופכים תוי המתאר הנאים לכיעור מעוות, מפלצתי, מלא בוז ושנאה.
אגמי המים הצלולים והמפתים נראו לה זוהרים ויפים כל כך באור השמש המדומה, אך כשהתכופפה לשתות את מימיהם ראתה פני זרה משתקפות בחזרה, והטעם היה מר לה כל כך...
הפחד והיאוש גברו בה. היא ניסתה להציץ אל מעבר לערפילים, אך בכל פעם שראתה פתח במסך העשן הסמיך התחזקה המנגינה המשכרת, והערפל הדק דמה יותר מתמיד לרשת דקה וכסופה המתהדקת סביבה.
לפתע כשלו רגליה על דבר מה. היא התכופפה והחלה לחפש בין העשב והפרחים, שנדמו כעומדים דווקא בדרכה ומתפתלים סביב ידיה. היא מצאה אבן שחורה וכבדה, והרימה אותה. בפעם הבאה שגברו הדי השתקפויות השקר סביבה, הניפה את ידה וזרקה את האבן בכוח אל מקור הצליל המהפנט.
החלום נסדק ונשבר לאלף רסיסים דקים וחדים, שנפלו סביבה כגשם של תערים, חותכים כל מה שבדרכם.
היריעה נקרעה לגזרים, העלווה והפרחים נעלמו, והפיות הפכו לשדים כעורים שנמלטו בהותירם שובל של קללות וגידופים איומים.
עתה עמדה ערומה ורועדת בעולם ממנו נתלשו כל היופי, האור והחום.
לא היתה אף נפש חיה סביבה, והיא ידעה שנגזר עליה להשאר כאן, בודדה ואבודה.
עד היום שבו אותן הידיים שהרסו וחירבו יצליחו, אולי, במאמץ ועבודה קשים ומפרכים, להצמיח נבט ראשון זעיר ומהוסס באדמה הקשה, החרוכה.
