|
|
|
I kneel before her
Beneath this frozen sky
Beneath her shoulder
Beneath her evil eye
She towers over
This male who is a fly
My sci-fi lullaby
I kneel before her
Beneath this frozen sky
I beg below her
My limbs are paralyzed
She beats me harder
Than any kind of guy
My sci-fi lullaby
ואז לפתע הכישוף נשבר.
היא מצאה את עצמה לגמרי לבדה,ביער שחור ומת.
כפות רגליה היחפות פצועות ומדממות מדריכה על הקוצים והאבנים. בגדיה קרועים ומרופטים, בקושי מגינים על גופה מפני הקור העירום.
אך לפני רגע עוד הלכה בעקבות המנגינה המתוקה, הממכרת, וראתה את עצמה בגן נפלא מוקפת בחום וברוך.
נכון שמדי פעם הציץ אליה ענף שחור ומאיים מבין העלווה הרעננה. ואמת היא שחשה לעיתים את הכאב החד של הקוצים החודרים את אל תוך כפות רגליה מבין הפרחים היפים, אך במשך כל הזמן הזה אמרה לעצמה שאין זה חשוב, אין זה משנה. שאיכותו הקודרת של אור השמש הנה רק אשלייה. שהצללים המתגנבים אליה ומנסים לתפוס בשולי שמלתה הנם רק פרי דימיונה.
הרי הקריבה כל כך הרבה למען הגיעה אל המקום הזה, שנראה לה כמו המקום אותו תמיד חלמה. עקרה ותלשה בלי חמלה או היסוס את כל היקר לה, ריטשה את המוכר והאהוב עד שלא נותר ממנו אלא חתיכות מדממות. במו ידיה הקריבה את כל היפה והטוב על מזבח תשוקתה האנוכית, מסונוורת ומסוחררת מההבטחות המתוקות, מן הלחישות נוטפות הדבש והארס שבאזנה.
כך נלכדה בהתחלת המעשה. ומאוחר יותר, כשהתבוננה בידיה המגואלות בדם, כבר נתמלאה בכזו אימה ממעשיה שלא אבתה להתבונן לאחור ולהביט בחורבן שהותירה. היה עליה להמשיך הלאה, הלאה אל תוך הכישוף, אל תוך מעמקי החשכה.
בכל ליבה רצתה להאמין שעשתה נכון, שההבטחות המתוקות ימולאו כולן. שכל מעשיה לא היו לשווא. אך ככל שהעמיקה אל תוך החלום כך ידעה בתוך תוכה שהרקמה הצבעונית בתוכה היא צועדת נפרמת בקצוות. שהנוף המסתתר מאחורי מסך הערפילים המסתחרר הנו נוף קפוא וקר, חסר חיים או תקווה.
בטירוף של יאוש נצמדה אל הענפים המלבלבים ועמוסי הפרחים של חלומה ונסתה להמשיך ולרקד עם הפיות הקסומות, המצחקקות. מנסה לא לראות איך הצחוק על פניהן היפות הוא צחוק של לעג. איך כאשר היא מפנה את ראשה רק לרגע הופכים תוי המתאר הנאים לכיעור מעוות, מפלצתי, מלא בוז ושנאה.
אגמי המים הצלולים והמפתים נראו לה זוהרים ויפים כל כך באור השמש המדומה, אך כשהתכופפה לשתות את מימיהם ראתה פני זרה משתקפות בחזרה, והטעם היה מר לה כל כך...
הפחד והיאוש גברו בה. היא ניסתה להציץ אל מעבר לערפילים, אך בכל פעם שראתה פתח במסך העשן הסמיך התחזקה המנגינה המשכרת, והערפל הדק דמה יותר מתמיד לרשת דקה וכסופה המתהדקת סביבה.
לפתע כשלו רגליה על דבר מה. היא התכופפה והחלה לחפש בין העשב והפרחים, שנדמו כעומדים דווקא בדרכה ומתפתלים סביב ידיה. היא מצאה אבן שחורה וכבדה, והרימה אותה. בפעם הבאה שגברו הדי השתקפויות השקר סביבה, הניפה את ידה וזרקה את האבן בכוח אל מקור הצליל המהפנט.
החלום נסדק ונשבר לאלף רסיסים דקים וחדים, שנפלו סביבה כגשם של תערים, חותכים כל מה שבדרכם.
היריעה נקרעה לגזרים, העלווה והפרחים נעלמו, והפיות הפכו לשדים כעורים שנמלטו בהותירם שובל של קללות וגידופים איומים.
עתה עמדה ערומה ורועדת בעולם ממנו נתלשו כל היופי, האור והחום.
לא היתה אף נפש חיה סביבה, והיא ידעה שנגזר עליה להשאר כאן, בודדה ואבודה.
עד היום שבו אותן הידיים שהרסו וחירבו יצליחו, אולי, במאמץ ועבודה קשים ומפרכים, להצמיח נבט ראשון זעיר ומהוסס באדמה הקשה, החרוכה.
הגבירה מרכינה את ראשה,
והחוף מתכסה בגלים.
היא אוספת את שערה
הכחול לאחור,
והקצף מכסיף
על אדוות תלתליה.
כוכבי ים על מצחה,
צדפים שזורים,
שיניה
פנינים.
ובתיבות עץ מרקיבות,
אוצרות זהב-שודדים
טמונים
במעמקים.
אל נא תחדיר בי
תכביר בי
מילים
הכאב הוא מתוק
והוא בא
בגלים
הם שוטפים מעלי
עד שכלום לא נותר
מלבד חיבוקו
של הים האכזר.
אמרת לי שצדקתי.
אין מה לעשות,
אני מבינה בדברים כמו
ירח.
אולי זה בגלל שהפנים שלי
עגולות
כמותה
במלואה
או פשוט שאני רוקדת
לקול קצב עמום
שבא מתוכי
אבל שהיא מכתיבה?
אין מה לעשות
כי כשהיא מאירה בי
מחזירה אור חלבי
בשמים כחולים, עמוקים
מסננת את אור השמש
בולעת ממנה את הדבש והזהוב
ומותירה רק
אור פעמוני כסף זכים
זה מהדהד לי בראש
זו מתיקות שזורמת בי
משכרת
יותר מיין
אני פשוט יודעת
שאני אחותה.
בגנך הרך, המופלא
לא מוצאת מנוח
כי נגסתי כבר
בפרי האסור
הוא בוער בתוכי
לא נותן לי לשכוח
טעם של רעל צורב
מתיקות טעמו הארור.
Jism/Tindersticks
If she'd have known
She'd have shown me in
I need to taste her pain
For encouragement
If she'd have known
She'd have shown me in
I need to taste her pain
For accomplishment
See, I can only take it out on you
There's no-one else I can trust
See, I can only take it out on you
There's no-one else but us around
You hide these things so well
There's no finding
You hide these things so well
There's no finding, no finding
And the pink runs into the blue
There are no edges
?How do I know where you are tonight
Need these paper cuts
Need those gravel grinds
Need those pinches to wake me
Give up the drugs
Take the power I offer
Oh the deeper I go
The further I fall
The more I know
The tighter your grip around me
So easily broken
Running down your skin
And the pink runs into the blue
If there's ever anyone else, I'll understand
And kill them
And I'll overflow your every inlet
You will not cough and spit
You'll welcome me in
And I tell you with my tongue between your toes
If there's ever anyone else
Don't let them do this
And I'll laugh and revel
As you scratch and crawl
If there's ever anyone else
Just show them the ugly mess
You hide these things so well
There's no finding
You hide these things so well
There's no finding, no finding
Everyone is given the key to the gates of Heaven. The same key opens the gates of Hell.
כך אמר נזיר בודהיסטי לפיזיקאי ריצ'רד פיינמן כשביקר בטהיטי. תמיד חיבבתי נזירים בודהיסטים. אני גם מחבבת את פיינמן, אבל מסיבות שונות לחלוטין.
המשפט הזה פתאום התחבר לי לכל כך הרבה רעיונות ותפיסות ונקודות שונות, וחשבתי להעלות אותן כאן. למה דווקא כאן? כי זה בערך הבלוג הפעיל היחיד שעוד נותר לי, ועם הקוראים החרמנים סליחה. מצד שני בקושי יש לי קוראים, ומתוך המעט הללו אחוז החרמנים שואף לאפס, כך שאין לי באמת צורך להתנצל... 😄
אחד הדברים הראשונים שקפצו לי לראש כשקראתי את המשפט הבודהיסטי מטהיטי היה - מדע. חרב פיפיות.
היה לי ויכוח לפני כשנה עם ידידה שלי כאן במלבורן. היא מתרגלת איזו מין אמונה\דת\תפיסה רוחנית שכזו, והמאסטר שלהם מאד מתנגד ל"דת המדע". בתור חובבת מדע מושבעת הדבר קומם אותי ופתח דיון די משולהב ורגשי על הסכנות והעיוורון של המדע (מצידה) ושל היתרונות והאובייקטיביות של המדע ככלי (מצידי). ניסיתי להסביר לה שהמדע אינו דוגמטי כמו דת, אלא שבעצם בבסיס התפיסה המדעית מושרשת המחשבה שאין אמת אבסולוטית, ושכל תאוריה הנה נכונה עד אשר תופרך, או עד אשר תשולב אל תוך תאוריה חדשה ורחבה יותר אשר תסביר תופעות בצורה יעילה ויפה יותר. לצורך העניין - יעיל ויפה ב"מדעית" זה יכולת לחזות בצורה מדוייקת יותר תופעות שונות ולתת הסברים יותר מעמיקים ומדוייקים לתוצאות של ניסויים מדעיים.
היא מצידה טענה שהקהילה המדעית דוגמטית וסגורה, ושרעיונות חדשים וחדשניים לעיתים קרובות מדוכאים ואינם מקבלים הזדמנות להשמע. הסינון המחשבתי והרעיוני, לטענתה, מבוצע על ידי אלו שעומדים מאחורי העיתונים המדעיים הנחשבים וקובעים אילו מאמרים ראויים להתפרסם ואילו יגנזו, כיוון שאינם עומדים בסטנדרטים של אותו ירחון מדעי נחשב.
אני חייבת לציין שיש משהו בדבריה, אכן יש כאן סינון - וזהו כוח שניתן בידיהם של מספר מצומצם של אנשים הקובעים מה ראוי ומה אינו ראוי להשמע. מצד שני לדעתי אי אפשר לקטול את כל השיטה המדעית באשר היא בגלל בעייתיות שכזו. מה שניסיתי להסביר לה הוא שהמדע אינו "רע", כפי שהיא מנסה לטעון. הוא גם אינו "טוב". בעיני המדע הנו כלי, וכמו כל כלי אחר - ניתן לעשות בו שימוש לרעה ולטובה. ניתן להשתמש בו כדי לחסום ולהגביל, כמו גם כדי להרחיב, להעמיק ולהביט בכיוונים חדשים ולא מקובלים (אחרת מי היה מקשיב לאיינשטיין, לכל הרוחות?)
ואז התחלתי לחשוב בכיוונים יותר רחבים וכלליים מאשר רק מדע או פילוסופיה.
המפתחות הללו, אשר יש לכולנו בכיס (הם באים קומפלט עם גוף ומוח כמתנת יום הולדת, מסתבר) הם המפתחות לכל דבר שיש. לכל מה שקורה לנו בחיינו. לכל דבר אותו אנו מסוגלים לתפוס ולהבין, לעבד ולהפנים.
כל מאורע, כל משבר, כל דבר שקורה לנו או סביבנו יכול להוות מפתח לגן העדן או לגהנום. הכל תלוי במה שאנו עושים איתו. הכל תלוי בתפיסה שלנו אותו.
זה נשמע נורא פשטני וברור מאליו, אבל למעשה זוהי נקודה עדינה שיצא לי לדון בה רבות לאחרונה עם חברים קרובים (במיוחד איתך, דגיגה).
אין לנו שליטה ממשית במציאות המתרחשת סביבנו. לא במובן המיידי וה"פיסי" של העניין. יהיו כאלו שיאמרו שדווקא יש לנו שליטה במציאות, ושאנו יוצרים אותה (לרוב בלי להיות מודעים לכך כלל), אך נותיר כרגע את הרוחניות ואת הרמות ה"גבוהות" של תפיסת המציאות בצד, ונתעמק ברבדים הרדודים לכאורה - בכאן ובעכשיו, בעולם ה"אמיתי" והפרקטי.
כל המרכאות הללו מעידות שגם אני, אבוי, אולי נכללת באלו שאומרים דברים ניו אייג'יים נדושים שכאלה. אך אני איני מקלה ראש בהם, והדיון בהם שמור לזמן ומקום מסויימים מאד, אחרת נעשית בהם זילות לדעתי - כזו שפושה בינינו כיום וגורמת לרבים להתנער מרעיונות כאלו מכל וכל, ובכך, לדעתי, לשפוך את התינוק עם מי האמבט. אבל זהו דיון אחר לזמן אחר 😄
אם כן, נצא מנקודת ההנחה שהעולם נוהג כפי שנוהג, ושאנו נוסעים פאסיביים למדי באוטובוס הקוסמי. אין אנו יכולים להשפיע על רעידות אדמה, פיגועי ירי, זכיות בלוטו או התקפי זעם של שכנה חמושה בסכין. אם כן, על מה יש לנו יכולת להשפיע?
התשובה היא, כמובן, על איך שאנו מתמודדים ומגיבים למה שקורה לנו. על איך שאנו בוחרים להרגיש ולקבל ולהבין את מה שאותו קוסמוס תזזיתי וחסר התחשבות מזמן לנו בדרך הארוכה אל הקבר.
הדרך בה אנו נבין ונקבל ונגיב, לא רק במעשים, אלא בעיקר במחשבה, את מה שקורה לנו - היא היא אותו מפתח יום הולדת שנמצא לנו בכיס בלי שנדע ממש מה עושים איתו. ואיתו, אכן, אפשר לפתוח את שערי הגהנום, מנהג מגונה שקל כל כך להחליק אל תוכו ואכן רוב רובנו עושה בלי משים כמעט, או את שערי גן העדן, ובעזרתו להגיע אל משמעות והבנה ולעיתים גם...כן כן, גם אל האושר הנכסף.
