דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה

יסלח לי הכלוב הזה אבל העולם שבחוץ שופע ריגושים פי אלף אם יודעים לגשת אליו נכון. הבעיה שאנחנו, נשלטים, לא יודעים לגשת נכון לשום דבר מלבד לדמיון המפותח שלנו וככה יוצא שאנחנו מפסידים גם פה וגם שם ומעבירים שנים על גבי שנים בלי להתחבר למציאות ולו לדקה. 

לפני חודש החלטתי לשים לזה סוף. אזרתי אומץ והתחלתי עם מישהי שכה יהיה לי טוב כמה היא מדליקה ומתוקה, אבל באמת בלי שום קשר לבי ולדי ולאס ולאם.

וזה "עבד" לי. היו לנו שבועיים חלום. כעבור שבועיים חלום הרגשתי מספיק בטוח ונינוח לשתף אותה בעולמי הפנימי והמיני ובמשחק הזה שאני כל כך אוהב לשחק. היא היתה קשובה ומקסימה. גילתה עניין. סיפרתי לה שבכל פעם שהיא נכנסת אליי הביתה, במיוחד כשהיא חוזרת מהעבודה עם החליפה המסוימת הזאת, ועם המבט המסוים הזה, אני מרגיש צורך עז לכרוע מולה. היא חייכה. ואחרי כמה שניות נאנחה. כששאלתי אותה לפשר האנחה, אמרה לי:

"סתם... החיים מעניינים"

בוקר למחרת השיחה הזאת היא התקשרה ושאלה:

"ומה אתה רוצה לעשות עם זה"?

עניתי לה שכלום, באמת כלום, וברור לי שזה פנטזיות ואני לא מצפה לשום שינוי ביחסים בינינו ושאני ממש אוהב אותה. 

היא: תקשיב. אני רוצה אותך זקוף!

אני: כן-כן. אני יודע.

היא: גבר!

אני: כן-כן. ברור לי. 

היא: חושב שאתה מסוגל?

אני: כן-כן. בטח. 

בערב היא הגיעה אליי, עם החליפה המסוימת הזאת, עם המבט המסוים הזה. חייכתי במבוכה אבל מיד התעשתתי. עמדתי מולה זקוף ועטפתי אותה אליי בחיבוק רכושני. היא אהבה את זה ממש. הרימה אליי מבט והחלפנו נשיקות עם העיניים. היא חייכה ושאלה אותי אם זה הרגע ש...

וסימנה עם העיניים לכיוון הרצפה.

נאלצתי להודות שאכן. זה הרגע. והיא שוב חייכה. אמרה לי שהיא רוצה לראות את זה. וזה קצת בלבל אותי כי חשבתי שהיא ממש לא רוצה לראות את זה. ובכל זאת, היא עמדה על כך. ביקשה ממני לעצום עיניים, לכרוע, לספור בלב עד עשר, ולפקוח עיניים כאשר המבט כלפי מעלה.

עשיתי את זה:

1
2
3
4
5
6
7
8
9
10

אני פוקח עיניים והיא איננה. ואני מתמלא חרדה לאור העובדה שהיא לא שם. למה היא לא שם? זה היה תרגיל? העמידה אותי במבחן? שוב נכשלתי, במבחן?

ואז קרה הדבר. שתי כפות ידיים חמות הגיחו מאחור וסחטו את לחיי. היא נשקה לי שלוש נשיקות חזקות כאלה מתחת לאוזן ובמורד הצוואר. חשתי צמרמורת. והתעוררתי מהצמרמורת לקול צחוקה המשועשע. היא לחשה לי משהו באוזן, לא אספר לכם מה, אבל אני כן יכול להעיד שעברתי את המבחן בהצלחה. היא מתה עליי :)

---

מה זה היה? עוד סיפור לא קשור למציאות אבל הוא חלק מסדרה חדשה של ניסיונות לספר לעצמי סיפורים שכן יכולים להתכתב עם המציאות באיזושהי צורה. מקווה שזה בסדר שאני נופל עליכם עם זה.

אני: למה אתה עושה את זה לעצמך?

אני: אולי כי אני מעדיף 💓 כואב על 💓 שאינו פועם. 

אני: אני מוכן לעשות בשבילך הכל. שתדעי. מה שתרצי.
היא: אני רוצה שתשלוט בי.
אני: מממ...
אני: אההה...
אני: תראי...
אני:

כמה אהבתי את הסרט הזה. ואת הפסקול. ואת לילה המהממת. בערך חודש אחרי שצפיתי בו לראשונה, חגגו בתדר (בית רומנו) הקרנה מיוחדת תחת כיפת השמיים ולאחריה מסיבה סוף. היו שם גם צוות השחקנים וההפקה, ואני התרגשתי מאוד לפגוש במונא חווא, ששיחקה את לילה. נתתי לה חיבוק ואמרתי לה באוזן מילים שהצחיקו אותה. בכלל היתה שם אווירה כזאת שכולם מתחבקים עם כולם וכולם אוהבים את כולם ובאמת לא משנה לאף אחד שפת האם של האחר. 

תל אביב היא בועה. התדר - בועה בתוך בועה. והערב היפה הזה בתדר, היה בועה בתוך בועה בתוך בועה. אתם למשל, אם אין לכם בעיה עם בועות, קחו לכם את הפסקול הזה ותיהנו 💓

זה היה לקראת סיום קורס פסיכופתולוגיה, עבודה מסכמת בהיקף נרחב, זו היתה הדרישה עד כמה שאני זוכר נכון. המרצה של הקורס היתה בהחלט לטעמי, וזה קורה לי הרבה עם מרצות. היא הנחתה אותנו לחפש בספר אבחנה בתחום הנפש ולהעמיק בה. הבעיה שהספר הזה - ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי - נקרא DSM-5, ואני ידעתי, שאם סביב הקורס הזה והעבודה המסכמת הזאת, אשמע הרבה את שם הספר, הרי זה רק עניין של זמן ולא הרבה זמן עד שאפול בלשוני ובייצרי ואוסיף את ה-B המתבקש לפני שם הספר, וזה עוד מול כיתה בת שלושים סטודנטיות שחלקן בהחלט ניחנו ביכולת 'לראות', שזו, אגב, התכונה הכי סקסית לטעמי. זה כמו שנשלטים שחיים פוליטיקה ואקטואליה פוחדים פחד מוות להזכיר את ה-BDS מחשש להוסיף את האות הבולטת בחסרונה, ואז מטיחים בהם שהם צבועים וססססמולנים, בעוד כל כוונתם היתה להימנע מיציאה מהארון בטרם עת. מילא לצאת ומילא בטרם עת, אבל ליפול על השטות הזאת? ועוד על אות אחת?!

הבעיה השניה שהיתה לי עם העבודה הזאת היא הקופי-פייסט. אני לא יודע לעשות את הפעולה הלכאורה פשוטה הזאת, שהיא פעולה חיונית שלא לומר הכרחית עבור סטודנטים שנדרשים לעבודות אקדמיות, כמו גם לתלמידי יסודי שנדרשים לשיעורי בית. חלילה שלא יחשבו עצמאית, אחרת איך יהיו מוכנים לאקדמיה?

הבעיה השלישית, והיא קשורה לבעיה השניה, היא התוכן. יש איזו הנחת מוצא שגויה כזו ולפיה ה'מומחה' מבין על מה הוא מדבר. כלומר שאם הוא רמטכ"ל אז הוא מבין בביטחון ואם הוא פסיכולוג אז הוא מבין בנפש האדם ואם הוא פסיכולוג שעוסק במחקר אז גם הממצאים שלו ודאי מעניינים ועמוקים ולראיה מצאנו להם עדות בקורס מבוא לפסיכולוגיה. והבעיה שהמלך עירום. תמיד אגב. אם הוא מלך אז הוא תמיד עירום. ויש לו 'כזה' קטן. את ואתה למשל, במיוחד את, אם אתם רואים עצמכם כאנשים שמבינים את נפש האדם, את המנגנונים המפעילים אותה, אם אתם יודעים לנתח סיטואציות, לתמלל אותן, ובאופן כללי, ככל שאתם יותר נשים ופחות גברים (סליחה אחים שלי), סביר שאתם אוחזים במידע יקר ורלוונטי פי כמה מזה שתחשפו אליו בספרות המקצועית של מדעי הרוח והחברה.

כך או כך, אני, אם אני כותב מהלב, אני שופך. ואם לא, אני נוטה לוותר, גם אם המחיר עשוי להיות כבד. והמחיר בהחלט עשוי להיות כבד כי לוותר על קורס חובה זה לוותר על התואר ולוותר על התואר זה לוותר על החלומות לעתיד ולוותר על החלומות לעתיד זה כמעט כמו לוותר על שולטת ראויה. גדול עליי. 

ואז בא לי רעיון: לכתוב מהלב. כמעט מהזין. העבודה שלי תהיה על מאזוכיזם מיני ולא אחסוך בה במחשבות ותובנות שלי בנושא. יהיה לזה את מחיר המבוכה מול המרצה, המרשימה יש לומר, אבל זה עשוי לסגור לי את הפינה של הקורס הבעייתי הזה כי גם אם היא תראה לנכון להכשיל אותי, היא לא תראה לנכון לעשות את זה. זה אפילו יביך אותה. 

התיישבתי ויריתי כל מה שיש לי, תבלתי את העבודה המסכמת הזאת בשלל ציטוטים מספר הספרים, הלא הוא ונוס בפרווה, ובאופן כללי נתתי בה הרבה כבוד לדוד של סבא שלי מצד אבא, לאופולד פון זאכר-מאזוך. בהתרגשות ובהססנות הגשתי את המסמך המפליל הזה והמתנתי בסקרנות לציון להתייחסות של המרצה שלי, המרשימה יש לומר. כעבור כשלושה שבועות קיבלתי את העבודה חזרה לידי, כאשר בסופה הערה בכתב עט אדום: עבודה מעניינת. תשוקתך לנושא ניכרת :) 

חייכתי גם. לעצמי. במבוכה. לצערי או לשמחתי לא ראיתי אותה יותר.
 

אני גם זוכר שיעור ספרות בכיתה ט', המורה משמיעה לנו את ריטה ואיינשטיין שרים את ביאליק, ומבקשת מאיתנו, התלמידים, לבחור מי מבין שתי הפרשנויות אשר הולמת יותר את כוונת המשורר. ואני זוכר שבכלל לא הבנתי את השאלה. כלומר לא הבנתי למה לשאול היכן שקיים המובן מאליו.

אלא שהמובן מאליו שלי לא היה המובן מאליו של חבריי לכיתה. הסתומים בחרו באריק. והזעקה של ביאליק שוב לא נשמעה. מעט אחר כך, יצאתי לעולם שבו לאט לאט הבנתי שבחיים יש זרם, ואני תמיד מתקיים נגדו.

אני חושב על ביאליק הצעיר, החולם, הנשלט, על הרגע שבו הוא מבין שהכוכבים רימו אותו, אבל בוחר להתנחם במילים ובזעקה. וראו מה עשו בני אדם עם המילים שלו. ראו מה עשו לזעקה. אסכולת ריטה דווקא ידעה לתווך יפה את הזעקה, אבל גם לה, אפילו לה, לא היה האומץ להתמודד באמת עם סוד יסוריו של ביאליק הצעיר - עם הבית הרביעי. לכן השמיטו אותו.

היא הזמינה לנו מקום לשניים, אבל הגענו ארבעה. מעט אחרי כוסית יין אחת, הניקים שלנו התאדו, ונשארנו רק שנינו. המסתורין גבר, דווקא ככל שנחשפה בפניי. אישה מבריקה, יפה, והחיוך שלה - למות.

אם הייתי גבר שולט, מניח שהייתי אומר לעצמי: את תהי שלי. אם הייתי גבר ונילי, הייתי ודאי אומר לעצמי: הלוואי והיית שלי. אבל אני - נו מה לעשות - מי שאני. אמרתי לעצמי: הלוואי והייתי שלך.

ואני מניח שהיא שמעה.

שלוש וחצי שנים שאלתי, והכי מעניין - מי יודע כמה עוד אמשיך ואשאל:
היית או חלמתי חלום?

אוהב אותך! 

כשהראש עסוק בעניינים של הלב, הוא דורך אותי, וממקד אותי, ובה בעת גם גורם לי לעופף ולרחף. זה כאילו כל האנרגיות מושקעות במקום אחד, ושאר העולם שימשיך מצידי להסתובב. ממילא הוא מסתובב גם בלעדיי. כך קורה לי, למשל, בזמן נהיגה, שאני מדלג על הילוכים. במיוחד על ההילוך הרביעי בכבישים מהירים. אני מכניס לשלישי ועף איתו על איילון מבלי לשמוע את זעקות השבר שלו, אבל אני גם יודע, שגם הוא לא שומע את זעקות השבר שלי. הוא כזה.

וכשהראש עסוק בעניינים של הלב, כלום לא חשוב. הוואטצאפ נדרש להשתק לשנה, פרויקטים נדרשים להמתין בסבלנות, מה שיכול להמתין ל"מחר" ימתין באהבה, ומה שלא, ימתין בפחות אהבה. אני מחייך לזולת, יותר מהרגיל שלי, חוסך לי בכך את אמירת השלום ואת מה שאולי יבוא אחריה. אני דרוך וממוקד, מעופף ומרחף. אני חייב שקט עכשיו. 

אני מאמין, או אולי אני רוצה להאמין, או אולי אני חייב להאמין, שבאיזשהו מקום, כאן, בגבולות מדינת ישראל כנראה, בנקודת הזמן הזאת כנראה, יש לב ויש ראש שהם חלק מאותו פלא בריאה, והם מנהלים את הדיאלוג המרתק הבא:

ראש: אני חושב שאת צריכה להגיד לו את זה.
לב: מה?

ראש: מה 'מה'?
לב: מה אתה רוצה שהיא תגיד לו בדיוק?

ראש: שהוא סבבה ממש אבל שהיא לא מעוניינת.
לב: ממממ...

ראש: מה?
לב: לא יודע. לא נראה לי. למה זה חשוב עכשיו?

ראש: די נו... זה מה שאני חושב?!
לב: ששש... תלחץ על המשולש הלבן שבתוך הריבוע האדום.

לקוחה מבוגרת, כזאת עם נינים ועגלת חיים עמוסה, ועם זאת צלולה ומרשימה, התעניינה הבוקר בשלומי ולא מתוך נימוס. כנראה זיהתה בי את השבר למרות המרחק הפיזי ששמרנו כמצוות הימים. שיתפתי אותה. סיפרתי לה על תשוקתי העזה לאהובה מסתורית, אבל לא נכנסתי לפרטים כדי לשמור על הדופק הסדיר שלה. אם לא על שלי אז לפחות על שלה.

יאמר לזכותה שהיתה אמפתית, ידעה לתת לי את המקום בטרם נידבה עצה, והאמת שזה קצת הפתיע אותי ואפילו הקסים אותי. עוד יאמר לזכותה, וזה באופן כללי, שהיא אופטימית וwינרית. מעשית כזאת. אם כבר לשתף - מוטב אותה. ובאמת אחרי מלוא ההקשבה ומלוא האמפתיה היא ידעה גם לספק עצה מעניינת ומעשית. היא אמרה לי:

"תדע לך, אישה, כל אישה, זקוקה לדעת שאוהבים אותה. אם היא תדע שאתה כל כך אוהב אותה, אני בטוחה שהיא תיענה לך, כי אתה בחור מקסים"

הודיתי לה על המקסים, ואמרתי לה שאני חושב שהיא יודעת. מיד גם תיקנתי והדגשתי בפניה שאני בטוח שהיא יודעת. היא לא השתכנעה ושאלה אותי על היום לדוגמה, האם האהובה המסתורית שמעה ממני את שלוש המילים "אני אוהב אותך". עניתי לה שהיום אולי לא אבל במקום זה שלחתי לה שיר ממש יפה. 

"לא, זה לא מספיק. היא צריכה לשמוע ממך כל יום כמה שאתה אוהב אותה"

ואז אמרתי לה שאם ככה המצב לא כזה חמור. אני יודע לעשות את זה ואני בהחלט בדרך ליישם את העצה. והיא שמחה ממש. הוסיפה שזה נורא חשוב.