את הביצים בסופר אני אף פעם לא בודק. אין לי כוח לזה ואני גם גרוש אז ממילא נחסך ממני להגיע מובס הביתה ולתת 'לה' דין וחשבון על כך שהביצים שלי לא לטעמה (תרגיעו עם פרשנויות). בחיים לא תמצאו אותי עומד בקופה ובודק את הפתקית אם יש או אין טעות בחשבון. אם יש אני מעדיף לא לדעת. אם אין זה בטוח לא מעניין. גם לא מעניין אותי להשוות מחירים או איכויות כדי למצוא את הכי זול או את הכי טוב. והמילה סקר שוק מצחיקה אותי.
בחיים אנחנו צריכים לבחור בחכמה את אפיקי ההשקעה שלנו, או את המלחמות הלכאורה קטנות שלנו, היכן מוטב לנו להתעכב והיכן לדפדף הלאה. לא פעם אני כמעט מוצא עצמי אומר לאדם זה או אחר:
אכן, ניכר שאתה צודק. שווה לך להתעכב על זה?
והסיבה שאני כמעט מוצא את עצמי (ולא בדוק מוצא את עצמי) בסיטואציה המיותרת הזו היא בדיוק בגלל זה: לא שווה לי להתעכב על זה. וממילא אנשים לא מקשיבים. לכן אני בעד לנוח. לבחור נכון את המלחמות שלנו, כולל שלל הניסיונות לשכנע, להוכיח שאנו צודקים, להתאמץ שישמעו אותנו, שיראו אותנו, כי רק כך נצליח לאגור כוחות עבור הרגע שלנו, המכונן, הגורלי, זה שנועדנו עבורו.
הרגע הזה יגיע. הוא תמיד מגיע. וכאשר הוא יגיע זה ירגיש לנו, וכנראה בצדק, שזה עכשיו או לעולם לא. ואם לא נשיב מלחמה נאלץ לחזור לנטפליקס. זה נורא. הלוא בדיוק עבור הרגע הזה אנו זקוקים למלוא כוחותינו ולמגוון יכולותינו, כך שאם קיים סיכוי ולו הקטן ביותר שנצליח, שלא לומר אם הצלחנו, הרי שנולדנו מחדש. ואף נוכחנו בלידה. מפעים.
מישהי, ממש חמודה, מתעניינת כזאת, שאלה אותי לפשר הבלוג הזה. השבתי לה שזו מלחמה, עד טיפת הדם האחרונה. אני חושב שהיא מעט נלחצה.