אני זוכר את הפעם הראשונה שבאת אליי...
איחרת. התקשרתי לספר לך כמה אני לא אוהב שמאחרים לי, ואת הבנת שכבר בפעם הראשונה שלנו יחד אני אעניש אותך.
נכנסת לדירה שלי כולך מתנצלת, ובלי שהוצאתי מילה, ירדת על הברכיים וביקשת סליחה.
אוסף של סטירות לחי טובות גרמו לך להבין את המקום שלך בקשר הזה, וכשהגשתי לך את כף היד שסטרה לך, נישקת אותה אסירת תודה.
הריטואל הזה נהפך לאחת ההנאות הגדולות שלי - לתת לך כמה סטירות על אחת הלחיים או על שתיהן ואז להגיש לך את היד כדי שתנשקי את חלקה הפנימי. באופן כללי יותר, לימדתי אותך דבר חשוב - להודות לי על העונשים שאת מקבלת.
אחרי שהתישבתי על הכורסה, ואת כבר עירומה על הברכיים מולי, הסברתי לך מי את (נשלטת מזוכסטית - אבל את זה כבר ידעת), מי את תהי אצלי (רכוש משוייך), ואיך יראה הקשר בינינו - קשר שבו תקבלי את המסגרת החינוכית שאת כל כך צריכה.
"את צריכה להבין", אמרתי לך, "שאין ברירה. כדי לחנך אותך, לפעמים צריך להעניש".
"בסופו של דבר העונשים שאתן לך יעמידו אותך במקום. מקום שאת כל כך משתוקקת אליו.."
לקחתי בעלות על כל החורים שלך באותו ערב.
ובין זיון של חור אחד לשני העמדתי אותך מול הקיר, כפות ידיים מונחות עליו, אגן בולט החוצה ואני מצליף בתחת הכנוע שלך עם חגורה.
בסוף הערב מצאתי את עצמי יושב שוב על הכורסה בסלון, הפעם בתחתונים, כשאת עירומה למרגלותיי, מנשקת את כפות רגליי ולא מפסיקה למלמל שזה חלום שמתגשם.
תפסתי בשיערך והצמדתי את המצח שלך לשטיח. כשהנחתי את אחת מרגליי על ראשך אני זוכר שחשבתי לעצמי:
הנה מישהי שאני יכול לאהוב