בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

בארבע בבוקר, צלצל והטריד.
הטריד, הרגיז, בלבל והפריע קשות.
בלית ברירה אספה את השפופרת לידה.
אפופה בחבלי שינה ושאריות החלום אותו כבר לא זכרה לחשה בצרידות: מי?
הצחוק בקע מבעד לאפרכסת. קול עולץ הורה לה: קומי כלבה.
נאבקה ברצון להירדם על האפרכסת.
"אדוני?", לחשה בפה יבש, מטלטלת ראשה מקורי עכביש השנה.
קומי והתלבשי, הוא הורה לה.
טלטלה את עצמה מבעד לסדינים, התיישבה בכבדות ואז נעמדה. מוחה זועק: לישון..
ואז נזכרה, חזרה אל השפופרת ושאלה: מה ללבוש אדוני?
"יפה" הוא חייך בפון "רק חלוק והמתיני לי ליד הכניסה לביתך".
הוא פה, עברה בה המחשבה וכולה התמלאה עליצות. זרם עבר בה ושרידי הקורים נעלמו. אני שוטפת פנים ויורדת אדוני, ענתה בלהיטות.
לחיי ישבנה ופנים ירכיה דאבו. הסימנים השחורים כחולים העידו למה.
ידעה איזה חלוק הוא אוהב. והשחילה בו את ידיה. קשרה את השרוך, העבירה בשערה את ידיה. וירדה בזריזות. אוחזת בידה את הטלפון האלחוטי.
אני בחוץ אדוני, אמרה לו.
"ואני במיטה", חייך אליה. "את רשאית לעלות חזרה", וניתק.
באכזבה נוראית עלתה חזרה לביתה.
הדלת אותה סגרה אחריה היתה פתוחה מעט. דחפה אותה וטרקה אחריה.
הצער שלא ישתמש בה, אחז בכולה.
אתמול באמצע סדרת הצלפות, הנהן לעברה כי עייף ויצא לפאב להרטיב את גרונו. הותירה שכובה פסוקת ירכיים על השולחן ויצא.
היא ידעה שיחזור בעוד רגע, שבוע, חצי שנה או יותר. לעולם לא הודיע לה דבר.
כרכושי הוא טרח פעם לומר לה, אינני נזקק לומר לכיסא בביתי מתי אחזור, כך את.
גררה את עצמה בכבדות לחדר השינה. מוחה אחוז בקולו ואיננו יודע דבר.
נשאה את עיניה וראתה אותו במיטה. עירום על גבו.
עיניו עצומות לרווחה. "ענגי אותי עד שאירדם" פלט לעברה.
היא ירדה במהירות בין רגליו, נוטלת את אברו הרך בפיה, עמוק לגרונה. מלחכת אותו בלשונה, מרטיבה.
הוא נרדם.
לצידו היה פתק קטן: בשבע העירי אותי בלשונך. בטח ארצה להשתין.

נרדמה מכורבלת לרגליו, וחיוך מאושר על פניה.
מעניין, הפעם לא נזקקה לחלום.