בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

ישנה איזו כלבה. אותה אני מכיר זמן מה.
הבעיה היא שככל שתרצה לנבוח ולהיות כלבת זאב? היא עדיין כלבה מתחילה.

למענה נכתב המשל הבא. הנמשל? לטעמכן.. התאימוהו.

כלב אחד, חשקה נפשו עד מאוד לההיפך לזאב.
נטש את מלונתו ורץ למצוא לו להקת זאבים.
יום אחד זיהה להקה כזו ורץ אליהם בחביבות, בזנב מורם והחל להריח באחוריהם כמנהג הכלבים לאמר שלום.
הזאבים תקפו אותו מייד. ללא היסוס, קרעו בבשרו וביתרו ממנו נתחים שלמים.
מוכה קשות, זב דם ונשמתו בקוש י באפו. הצליח הכלב להימלט וימים וחודשים רבים בילה בבית חולים לחיות, מפרפר בין החיים למוות.
חלפו שנים, הוא התאושש והחשק העז להיות זאב פשה בנשמתו. שוב אזר אומץ ויצא ללהקת הזאבים.
הפעם הבחין בזקן הזאבים. הכלב שם פעמיו אליו. זחל בתחינה וילל בכניעה.
"מה?" שאל הזאב .
"רציתי כל כך להיות לזאב", פצח הכלב וסיפר לו את קורתיו. "מה עלי לעשות כעת לבל יהרגו אותי?", שאל.
"אצלנו הזאבים", ענה זקן הזאבים, "לא מריחים זה בישבנו של זה. אלא נוגעים אף באף בברכת שלום ועיינינו מביטות ניכוחה ולא בהשפלה".
הכלב החכים ורץ ללהקה. נגע בתחינה באפו של זה ובאפו של זה. ובסופו של יום התקבל ללהקה.
בחלוף שנים, יצאה הלהקה לצייד. בין הציידים היה הכלב. לפתע, מרחוק הבחין בזקן הזאבים רובץ על סלע בודד ומשקיף ממרומיו אל הצייד.
רץ אליו הכלב בשמחה אדירה וגאווה לא מבוטלת, הריח באפו לאמר לו שלום וילל בגאווה.
"המממרררר" רטן הזאב בזעם כבוש: "אני מכירך.... אצלי?... אתה עוד יכול להריח בתחת!".