"בוא" , אמר לי היחפן ופתח את הדלת של השבי הכסופה.
"מה בוא?", נהמתי קלות ממרומי המחשב, מציץ בו דרך החלון הפתוח לעץ התפוזים.
"עזוב אותך משטויות היום, אנשים יחיו טוב יותר בלי שיקראו צרות. יאללה תרים ת'תחת ובוא".
טוב, כשמאיימים עלי ככה? אני בא. וכי יש לי ברירה?. אז באתי.
"לאן"?
"לפגוש את סיומה צ'יק צ'אק".
סיומה, הוא איש עסקים מעפולה, שגומר עניינים בצ'יק צ'אק. אין לו זמן לשטויות. סוגר בגדול וחותך. הפרטים הקטנים? בשביל זה יש עורכי דינים שיריבו ביניהם.
"עזוב. לא ב-ז' שלי לסוע לעפולה".
אבל היחפן כבר הפליג עם השבי ואני נחטפתי.
חשבתי לרגע לזנק מהרכב בגלגול צניחה לשביל העפר, אבל נזכרתי במעדני מזרע, עם הסטיקים הלבנים העסיסיים שלהם. ובמלצרית הכוסית שהבטחתי לה לחזור ולחטוף אותה לפני שנה. והבטחות? מקיימים, לא?
נסענו. ברדיו שרו סימון וגרפונקל את גרין וולי בשתי קולות.
"אין, אין עליהם", תופף היחפן עם האצבעות על ההגה, "אפילו היום אין".
סיומה צ'יק צ'אק חיכה במזרע.
"תגיד" הוא נהם קלות "מה נראה לך יותר? פאב או סבן אילוון?"
"לי? דווקא תתאים פטרוזילה"
"אסטאף מין יה פאקוי (עזוב אותי במנוחה), מהשטויות שלך", התקשח לי סיומה.
"אני בלי חצי קילו לבן מדיום, על האש ו150 גר' וודקה קפואה? לא יכול לחשוב", התגוננתי.
"רצית לדרום? לא?" אנפף לי היחפן בשקט, "יאללה אני בעד פיצוציה, ניקח ביחד דירה ואני חודשיים איתך ואחרי כן? נראה".
"שמע" אומר לי צ'יק צ'אק, "תניע את הנבלה וסע למצפה. יש לי שם 1000 מ"ר פנוי. מעל הסופר במרכז. תבדוק ותראה אם בא לך פאב. כן? תכין לי תקציב בניה ותקציב הפעלה. לא? תן לי תקציב לפיצוציה. סגור?" והוא אותת למלצרית להגיע.
"צ'מעו שניכם", אני מחרחר וסורק את המקום בעיין בלתי מזוינת, היכן הכוסית ההיא. "אני לא משקיע בכלום ואין לי ז' לפאב עם שיכורי לילה. כבר הייתי בסרט הזה בתל אביב, היה נחמד. תודה, לא".
"פיצוציה", מאנפף לי היחפן. "תגיד כן ואני בונה לך".
"לא משקיע כלום".
"מה פתאום שותף. קח משכורת יפה ואחוזים"
"נו, סגרנו?", מתחיל להתרגז צ'יק צ'אק. "תראו אותו" הוא פונה לדני, "מגישים לו אוכל לפה והוא לא אוכל", היחפן מרגיע אותו במבט ומביט בי בשאלה.
"נראה" אני עונה, "אבנה תקציב לשלוש משמרות. ונראה".
המלצרית הגיעה.
הכוסית ההיא כבר מזמן לא שם.
הנוכחית דווקא נחמדה, כזו עם חיוך של "אההה , אני מטומטמת". כזו שסיימה כיתה ג' בהצטיינות וקיבלה תעודת: הנ"ל ביקרה בבית ספרנו.
היא קיבלה את ההזמנה וביקשה בהזדמנות את הפון אולי תרצה לעבור למרכז ואולי תוכל להיעזר בנו.
נתתי לה את הסלולרי של איש האבטחה בישוב.
שתטריד אותו.
הסטייקים, הגיעו וכצפוי, היו סוף הדרך.
הוודקה הגיעה ישר מהרכב של סיומה.היחפן לא שתה יותר מכוסית או שתיים.
סיומקה ואני נאלצנו לחסל את הבקבוק לבד.
הבן זונה? יודע לשתות, אין מה לדבר.
טוב. הוא אומנם היה בן שנה כשהגיע לארץ מריגה, עיר אבותינו. אבל רוסי זה רוסי.
עושה פרצוף של תרופה וגומר על בקבוק.
בדרך חזרה?
שרתי בשתי קולות, לא זוכר על מה.
דני תופף על ההגה בשתי אצבעות.
ועכשיו?
ראבוטה, עבודה.
מי תקע את עפולה באמצע החור של כביש הסרגל.
לא יכלו להזיז אותה לצפון?
אני בוודקה, לא נוגע יותר.
לפני 16 שנים. 13 בנובמבר 2008 בשעה 11:34