בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

הגענו לפארק הירדן.
השמש היתה לעניין. לא רותחת, לא קרה ולא פושרת.
הפארק היה כמעט נקי מבני אדם.
למעט מס' משפחות בני דודינו שהגיעו עם דרבוקות, עוד ונרגילות, היה לנו נקי.
בני דודינו חברו למנגל שיתופי. הכבש עליהם, הדגים עלינו, הסלט והצ'יפס על נש ותיהם.
היין עלינו, הבירות עליהם.

בחורשה הקטנה סושנו הכלבות, מיללות מכאב ועונג.
כמה מבני דודינו הציצו מהצד ומלמלו: "וואלה, אינתה מג''נון, אינתה (אתה משוגע אתה). שו מלאכ (מה יש לך), יה חביבי. תהרוג אותן ודי. למה לענות?".
אח"כ שאלו אם אני מוכר. עניתי שעל הכלבות הללו יש לי עוד משכנתא והקילומטרז' שלהן נמוך. נראה, בקרוב לקראת אוברול, אולי נמכור.
"תיקח יה סית, תיקח איל טלפון" אמרו בני דודינו בתאווה גלויה, "נקנה אותן לפי הקילו".
"אצלנו" אמרו קרובינו השחרחרים, "לא נרביץ ככה. לא יפה. וואלה נקרע להם ת'צורה, זה כן. אבל למה להרביץ, חראם.
בינתיים הודיעו נשותיהם שהמנגל מוכן.
אז סיימנו. הותרתי אותן קשורות והלכנו לאכול.
כשסיימנו, ארזתי פקלאות. גם את הכלבות, לא לפני שקרובינו ההמומים עדיין, דאגו להביא להן בשקיות, מנגל ושתיה.
"וואלה", הם פלטו ברחמים לכלבות, "גם אצלנו מחטיפים לאישה, אבל סתם ככה. סתם, גם שלא בגדתן בו, חראם".
הכלבות חייכו ושתקו.
בדרך אספנו את הקטנה. הדירות שראתה היו על הקרשים.
היו לה דמעות אכזבה בעיניים.
אז נסענו לחוף בצת. לעשר דקות. לראות את הגלים. להביט, לשתוק ולשקוע בכדור הזהב ארמני שבוער וטובע בים.
הים סוער קצת. אבל הוא תמיד עולה בחורף. זה הזמן לסרגוסים. מחר אינשאללה, נביא להם מכה.

הכלבות שוחררו לבתיהן.
הקטנה והיחפן מכינים לנו כעת ארוחת ערב.
אח"כ יפליגו הביתה.
הערב נחמד
והלילה עוד בתול.

יש הצעות?

נ.ב
טיפונת לפני הפניה לישוב, הנבלה שרפה לי את פיוז האורות בלוח השעונים. נטפל בה מחר. אבל היא רק צייצה להזכיר שנבלה זה נבלה.
נבלה.