בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

רבע לשש. בוקר. בחוץ הנבלה עטופה טללי בוקר. רטובה.
ניתקתי את הצ'ארג'ר. אחרי ליל טעינה הנבלה הניעה בשניה וטסה בכביש כאילו זה היומולדת שלה. נשבע לכם שברמזורים שמעתי אותה מגרגרת מהנאה.
בינתיים לו"ז העבודה שלי קוצר. איזה אייטם נפל.
בצהריים טסתי הביתה.
בדרך אספתי את הקטנה. "תגידי לי", שאלתי, "בא לך לסיים את מסיק הזיתים"? "בטחחח".
אחרי שעתיים שהרבצנו לעץ עם מקלות מטאטא.
התחלתי לכרות.
אני כורת ענפים והקטנה מסרקת אותם במסרקה מיוחדת.
זהו גיזום ליצירת התחדשות ושפע זיתים בעונה הבאה.
תוך כדי, חלק קטן מהזיתים עפים על הנבלה.
פגעו בה במכסה ההמנוע והשמשה הקדמית.
"תיזהר" צרחה לי הקטנה מלמטה, "מה אתה מתעלל בה?, יהיו עליה כתמי שמן"
אז לקחתי זית אחד גדול שחור ונוטף שמן והעפתי אל השמשה הקדמית.
הוא נשאר תקוע על הווישר השמאלי.
פתאום, הווישרים עבדו, הזית עף והווישרים עובדים.
לא האמנתי. ירדתי מהסולם ועפתי לנבלה.
ידית ההפעלה אכן עמדה על מצב גשם קליל. כזה שממתין בין וויש לוויש.
איך?
מה?
מי?
לא.
מה זה?
ואז הקטנה התפוצצה והתגלגלה על הזיתים.
היא פשוט נכנסה בגנבה מהצד ה שני. פתחה הסוויץ' והפעילה.

לרגע חשבתי שהנבלה התעוררה לחיים.

:))