בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

אתמול צלצלה הקטנה, "מחר" היא הודיעה לי, "אתה בא לראות איתי דירה בעכו".
לא מעניין לה כלום.
"לא יכול".
"מה לא יכול?, אחרי ששכנעת אותי שכעת כדאי לי להשקיע בנדל"ן בצפון? אין לא יכול".
טוב. למנוע ממני נידנודים נון סטופ כל השבוע ופרצופים חמוצים במסן. באתי.
המתווכת הכינה 3 דירות. הראשונה נראתה כמו הכור הסורי אחרי ביקור חיל האוויר.
השניה, מושקעת, חבל"ז ויש על מה לדבר במחיר.
ואז הגענו לשלישית שממוקמת בקומה שניה בבית דירות.
ליד המעלית הקטנה, כבר עמדה סובחיה שהביאה לאחותה שגרה בקומה השלישית, מי זהאר, במילים פשוטות: מי וורדים.
אז נדחסנו. 4 איש במעלית לגמדים אנורקסים. אף אל אף. טוסיק מול בטן.
"אהאלין", אמרה סובחיה "אתם לקנות פה?". "נעם" אמרתי לה "אנתי סאכן הון?".
עוד לפני שהדלת נסגרה, הבנתי שהצפיפות גרועה מגולאג רוסי. ביקשתי לצאת ואמרתי שאעלה אח"כ.
"שו יה סידי", אמרה סובחיה, מחזיקה במי הורדים צמוד למחלבות, "וואלה יש מקום לכולם", ומייד לחצה על קומה שלוש.
אנחנו הזדרזנו ללחוץ על שתיים.
המעלית סגרה עלינו. נותר בה מקום לעוד חצי שעה אוויר, היות ואת יתר הנפח אנחנו תפסנו.
לאט ובשקט עלתה מעלה וכשהגיעה לשלושת רבעי קומה שתיים, השתתקה, נרעדה, נאנחה קלות ונתנה לנו הבהוב בכפתור קומה 2. ודי.
"נעאן דינאק", פלטה סובחיה, "המעלית הזו נתקעת כל שבוע".
לוחצים על פתח וסגור, אין, המעלית שווקה לכל חי.
לוחצים על כל הכפתורים. אין, המעלית לא נושמת, ז"ל לכל הדיעות.
סובחיה מתחילה להלחץ בצחוק הסטרי קטן.
נציג המתווכת מהרהר שתכף לא יהיה אוויר.
הקטנה שותקת.
אני לוחץ על כפתור המאוורר ובקול חריקה, אנחות תלונה , המאוור מסתובב, ומזרים אוויר קלושות.
"הלו", צועקת לנו מישהי מלמטה, "יאללה, שחררו את המעלית".
סובחיה מנפחת את המחלבות ועונה בשחרור אוויר לחוץ, "אנחנו תקועים. תקראי לשכן מהחמישית", :הוא יודע מה לעשות", היא מסבירה לנו ולא מבינה למה נחרשנו מעט עם צלצולים באוזניים.
אחרי 10 דקות, וסובחיה בוכה: "אחחח, מה יהיה, מהההה?"
המתווך הצעיר מפגין סימני קלסטופוביה קלה. "עוד כמה דקות ואני מפוצץ למעלית את התקרה".
הקטנה תוקעת בי מבט של "מה שלא יהיה, אתה אשם".
אני מעודד את סובחיה ואומר לה שאם היא כבר נוערת לעזרה, שתבקש שיביאו עם החילוץ, וואחד חומוס על הכיפאק, מעאה פול וקוקה דיאט.
"שו חומוס", היא צוחקת לעברי בעין אחת וממשיכה לבכות בשניה.
אני מנסה לפתוח בכח את דלתות המעלית ונוכח מבעד לחריץ שאנו ממש בקומה השניה פחות רבע. רק שהדלתות מסרבות להיפתח ואני לא רמבו.
אני מתחיל להבין מה מרגיש סרדין בקופסת שימורים.
ויש בעיה. בתוך המעלית אין קליטה. כל הסלולרים מסרבים לצלצל.
"דווקא המעלית תקינה", צוחקת הקטנה ומסבה את תשומת לב הסרדינים למדבקה צהובה בה מודיע מוהנדס חיפני, שהוא כמהנדס בדק אותה בתחילת החודש הזה ומצא אותה תקינה לחלוטין ונותן לה אישור תנועה לחצי שנה.
אני לוקח תסלולרי ומתכופף לעבר המקום שלדעתי נמצאת הריצפה של הקומה.
נס. במכשיר מופיע סימן אחד לקליטה.
אז מחייגים כפוף וסמוך לריצפה למשרד התיווך.
זה לא פשוט כשעוד שלושה סרדינים שיותר דומים ללוקוסים במשקלם תקועים לך מול האף.
אבל.. כשצריך? גם מטאטא יורה.
במשרד מבטיחים לשלוח מייד את אלכסי. במקביל מצליחה הרמקול האנושית, הקרויה סובחיה, ליצור קשר בלתי אמצעי עם אחת השכנות. זו נערה לה בתשובה שהיא הולכת להזמין את מכבי האש.
סובחיה עברה להתייפחות שקטה עם נעירות מתונות.
המתווך מחרחר לאוויר ומרים את האף לכיוון המשוער של המאוור שעומד בגבורה במשימה ומזרים קצת אוויר.
הקטנה מנסה לעודד את סובחיה ואת הקלסטופוב הצעיר ואומרת לה, "תגידי לשכנה הזו שתזרז את מכבי האש כי אני תכף יולדת".
"אבל את לא בהריון", לא מבינה סובחיה את המסר.
"זה בסדר", עונה הקטנה ושולחת עין חצופה לעבר הקלסטופוב הצעיר, "במצב הזה? אני תכף אהיה". רק שהוא עסוק בלחשב מתי יגמר האוויר ולא קולט את המסר.
15 דקות אחרי כן הגיע אלכסי.
המתווך הצעיר נרגע באחת. "זהו, הוא יודע לעבוד. יש לו ברכב המון כלים. הוא כבר יחלץ אותנו". אלכסי מודיע לנו שהוא מנסה לפתוח את הדלת.
10 דקות נוספות ועוד מישהו מגיע. "תרגעו", הוא מודיע.
ובאמת אחרי חמש דקות ודלת הפיר החיצונית נפתחת ועוד 10 דקות וגם דלתות המעלית נפתחות לרווחה.
רבע קומה מעלינו, עומד כבאי נמוך בגובה כוס תה עם כפית. אבל בעינינו הוא נראה אריה. מעליו, תקוע בין הקורות יש מלחץ שפתח את הדלת.
אנו מנתרים רבע קומה. זהו, אנחנו בחוץ וחופשיים.
"החופש, אין מחיר לחופש", צוחקת הקטנה.
סובחיה טסה מעלה מעלה במדרגות ונשבעת שיותר כף רגלה לא תדרוך במעלית.
הכבאי סוגר את דלת הפיר ונועל. "תזמינו מחר תיקון", הוא פולט לעבר הסקרנים מסביב ומודיע בקשר שהמשימה בוצעה בהצלחה.
המתווך מנסה נואשות לשמור על משימת התיווך, "טוב הנה, בואו ניכנס לדירה".
אני מודיע לו בשקט שמצידי, הדירה יכולה לעבור בלי מו"מ לידי הסורים. אני לכאן לא נכנס.
במשרד התיווך שתינו קפה. משם הפלגנו לפלאפל ערפי, כן, ככה כתוב בשלט בכניסה לשוק העתיקה: "פלאפל ערפי". זה היה טעים.
"מחר אתה בא לקחת אותי לראות דירות בקרית חיים", אומרת לי הקטנה.
אני תוקע בה מבט רצחני והיא נסוגה לעמדת מגננה, "טוב מתי שיהיה לך זמן", וכשהיא רואה שאני לא ממש כועס, היא מוסיפה בתקיפות: "אבל עוד השבוע".
התיישבתי בנבלה והיא הבינה שכעת אין מצב להתעסק איתי ובשקט מופתי לקחה אותי הביתה.
אני למעליות סרדינים?
יותר לא נכנס.
נקודה.