לפני זמן מה, ניגפתי באבן.
ברכ י כאבה , אבל היות וזהו מקום רגיש, הנחתי כי זה יעלם.
היום, יום חופש פסחי שכזה, החלטתי לערוך לי צילום.
טכנאית הרנטגן, הזכירה לי עבר משותף שזכור לה היטב. אני שניסיתי לזכור מי ולמה, זכרתי במעורפל את פניה, אבל היא זו שמצלמת, לכן עניתי ב: "הבעיה היא שאני מזדקן ואת רק מתחתכת", מה שהעלה על פניה ישר חיוך הנאה והצילום נעשה בסופר תשומת לב.
המתנתי בחוץ לדיסק. מולי היא ישבה.
שרוולים ארוכים, חצאית ג'ינס על מכנסי שרוואל. שיער פזור גלי וגוף צנום. עיניים גדולות ריסים וחיוך נערה.
סיפרה שברכיה כואבות.
סיפרה וסיפרה ועינייה היו מזמינות.
הזאב שבי התעורר.
בת 19 חסודה, בני עקיבא כזו, שירות לאומי דתי בבית אבות ...
כאן הבעיה.
בקרית גת.
עד שם אסע?
נפרדתי לשלום.
תבוא לבקר, היא חייכה.
החלטתי להשאיר הכל ליד הגורל.
מה שמכתוב? מכתוב.
בשד' הגעתון העמוסות לעייפה המתנתי דקות לאחר מכך, ברכבי מול מעבר חציה. זרם האנשים התנחשל ממדרכה למדרכה ופסק. ביקשתי לשייט קדימה ואז היא קפצה לכביש.
בלמתי את הנבלה .
היא חצתה והיתה עסוקה כולה בפון. עסוקה ולא שמה את ליבה לסביבה.
נתתי לה לעבור ולהיבלע בהמון.
מה שמכתוב? מכתוב..
אם ניפגש בשלישית?
אכניעה.
,..
לפני 15 שנים. 12 באפריל 2009 בשעה 9:52
