"היי", היא לוחשת, ספק אומרת לו בפון.
"היי", הוא עונה לה ומייד מזהיר "לציפר כאן והקטנה ואת ברמקול".
היא מנתקת.
יש לי חבר, שולט ותיק. אחד שמלך בחדרי צ'אט, ידו היתה בכל ויד כל בו.
אחד כזה שנתן מזמנו ומרצו בהשקעה במציאה, צייד ואילוף כלבות.
ויום אחד הוא ריצד, נידלק ונעלם.
עברו שבועות, חודשים וחצאי שנה וכיתתי את רגלי באמצעות הנבלה לביתו.
הגבר? חי ונושם. נכון. לא בועט כמו פעם. אבל בהחלט חי. כן, יש לו איזו קנטונת שהוא מנהל איתה רומן סלולרי וירטואלי.
"מתי נראה לה?", אני שואל.
"קודם ש אני אראה ואז נראה", פולט הילד המגודל.
"שו?, לא ניפגשתם מעולם?"
"לא, אחרי שתסיים תיכון?", ניפגש.
עברו חודשיים.
היום ניפגשתי איתו שוב.
"שו?"
"הכל אותו דבר"
"עדיין היא?"
"עדיין".
"תיפגשו?"
"אתה מכיר את התשובה".
אז נסענו לאכול שווארמה בלאפה.
היא נסעה איתנו.
קיבלה דיווחים קצרים מהשטח.
"גלי XX מדברים מהשטח", זימזמתי לו.
"אנחנו בקשר המון".
רציתי לכסח לו לצורה.
מה זה הבולשיט הזה?
אבל, הצצתי בו.
הוא נראה טוב.
מאושש.
יציב.
ונהנה מהבולשיט.
אז אמרתי לו שבגדול? שיהנה.
אז אמרתי לו? לך, תתרגל איתה.
"מה שמדאיג לי", אמרתי "זה שאחורי הכל, היא לא תבוא ואז זה יכאףףףף"
אז הוא ענה שלקח את זה בחשבון וזה לא משישבור לו תחטוטרת.
אז אמרתי לו,"טוב לך? אז מבחינתי: העניין סגור"..
נסתרות הן דרכי הבורא...
ונסתרות הגמירות...
במחשבהה שניה?, גם אם הוא שוגר דדי, אז אשראי וטוב לו (אשריי וטוב לו במקור)
אני? מ'כפתלי מה....
לפני 15 שנים. 15 במאי 2009 בשעה 14:06
