בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

מי שמכיר את צוללני הצפון הוותיקים, מכיר את סממה.
סממה, גבר כחוש ממוצע קומה, כבר הגיע ל-60 פלוס.
שנים ארוכות התפרנס מדייג נטו.
פעם היתה לו סירה ובלונים.
יום אחד ירדה לו ההארה לקופסה.
"בשביל מה לחטוף קנסות על דייג תת מיימי" הוא שאל.
ידוע לכל תינוק חובב שדייג עם בלוני חמצן ורובה, אסורים באזורנו. נתפסת? שחורי, שופט המקומי ידאג שתשלם בריבית שאפילו השוק האפור לא נושך לך את הכיס.
זרק את הסירה, את הבלונים מכר. קנה לו חסקה וחאלס. הוא יורד ל18 מטר רק עם שנורקל.
עכשיו, סממה מכיר כל מילימטר בשוניות הסלעים, ההרים, העמקים ומערות הדגים מעכו ועד ראש הניקרה.
חורף, קייץ, שמש או גשם. הוא יורד לפנות בוקר למיים ויוצא תמיד עם פארידות, לוקוסים, לובסטרים. בחוף כבר מחכות לו נשות העיר. מיתגרות על הדגים ולפני שהגיע לרכב. אין דגים.
סממה גם אוהב את החיים הפשוטים. והחיים הפשוטים מזמנים לו נשים.
"צ'מע" הוא אומר "בירה טובה, דגים בצלחת ואישה במיטה, זה מה שהגבר צריך".
סממה גם לא נוהג. כבר מזמן הלך לו הרשיון. אז הוא ארגן לו קלנועית ישנה ששופצה לגרור את החסקה הקטנה.
אבל הגבר כבר פרוד מזמן, והאישה והמאהבת דורשות מזונות. כל אחת סיבותיה וטענותיה היא. והחברה הנוכחית אוהבת לחיות. אז הוא נדרש לארבע משכורות ממוצע. "בשביל זה אלוהים המציא את האלומיניום והברזל", מחייך סממה.
ותמיד. תמיד יש לו כמה טונות למכירה. פעם חבר הזמינו לנתניה לפרק בחינם כבלים חשמל ממפעל שנהרס ונבנה מחדש על ידיו. עוד לפני שהגבר אמר "בוקר טוב ג'ורג' רובינסון", סממה עבד כל הלילה, פירק את הכבלים. זרק למדורה ענקית ולמחרת בצהריים היו לו כמה טונות נחו שת למכירה.
וככה חיי לו הגבר.
מבקר אצל נשותיו, שותה בירה טובה. אוכל כזית. צולל בשביל הנשמה ודג בשביל הפרנסה.
אבל מה קורה כשנגמרים לו מקורות האלומיניום והברזל? יש בצפון ימבמאכרים שמחפשים מתכת לאיסוף ומכירה. ואלו פושטים כמו ארבה על כל מקור חוקי וגם לא חוקי. מה יעשה הגבר אז?
"הים" מחייך סממה, "הים תמיד מביא לי פרנסה"
הים? שאלתי.
ברזל מהים?
"כן" מחייך לו סממה "החיזבאללה דאג לזה. שלח לי אלוימניום ישר לכיס".
כמה שווה הסיפור? שאלתי.
"נסגור על 5 גולדסטאר ו5 צ'יסרים של וודקה אורגינאל?", אז סגרנו וישבנו במכולת.
הגולסטאר הראשון החליק בחצי דקה לגרון. טוב. חם . חם ולח.
השני בעקבותיו עם הוודקות.
השלישי כבר שיחרר את חרצובות הלשון.
בניומין כבר החליף פעמיים את צלחות הלאבה וחידש את הפול.
"אתה זוכר שבחורף אחד לפני שנים עלתה סטיל בליל סערה על אי האהבה?"
כן, עניתי. זכרתי במעומעם. איזה סטיל התרוממה עם גל ענק ונותרה לשכב על האי הסלעי ששיני סלעיו חותכים בה כמו סכין בחמאה.
"ידעתי שאין מצב שחצי מהסטיל לא ישאר במיים", סיפר, "ובאמת אחרי שהורידו אותה מהריף וגררו אותה משם. צללתי באיזור ומצאתי את הדופן אלומיניום שגולחה ונקרעה. מקרר נחמד שעף מנה למיים ועוד המון פריטים מברזל או אלומיניום.
הבאתי סירה מחבר ושבוע צללתי והעמסתי כמה טונות שטבעו".
נו? תמהתי. אבל זה היה לפני עידנים. עוד נותר משהו במיים?
"לא" הוא ענה לי ועבד על סיום הבקבוק הרביעי.
אז? הקשיתי.
"אז תשתוק ואולי גם תשמע".
הוא נאנח ושלח את ידו לבקבוק האחרון.
בנימין הציץ ומייד הביא עוד גבינה בולגרית בשמן זית שתעזור לו לפתוח את המעברים.
"אז יום אחד", הוא פצח שוב, "הייתי תקוע בלי גרוש. הים היה מת. הדגים נעלמו ואני הייתי חייב להרוויח כמה ג'ובות. אז ירדתי לחפש אולי נותר משהו מהאלומיניום בים. זכרתי שהיו כמה חתיכות כבדות שלא הצלחתי להוציא. צללתי, שחיתי, צללתי וכלום. יבש. אז המשכתי עם שביל החלב. אולי נוציא דגים לרפואה".
שביל החלב זוהי שדרת שוניות וסלעים לאורך קלומטר ומשהו, שמלמעלה נראים לבנים.
"צללתי בסוף והגעתי לעמק כזה קטן. ואני מסתכל ורואה יער. יער של קטיושות שירדו על הים במלחמה האחרונה. ימבקטיושות. כולן נתקעו למטה בעומק. כולן מפוצלחות מהפיצוץ. רובן עומדות ככה על הצד. יער. ממש יער. מייד הבאתי תחסקה. העמסתי כמה גלילי אלוניום ומאז כשחסר לי ממש. אני משחרר עוד עץ מהיער".
"מבין למה נסראללה דאג לי לפרנסה?"
"עובדה"