בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

המהדרין בינינו מבקשים סליחה עוד לפני יום כיפורים.
אנוכי? מבקש סליחה אחרי יום כיפור. "מה? היית בים?", "כן, סליחה שלא צמתי. אבל טעם הלובסטר חזק ממני", וכך הלאה.
אבל הפעם מגיעה סליחה ענקית ומחילה מהנבלה.
דיהו אספרו 95 הדגם האמריקאי עם מנוע שברולט. כולו מחושמל ומהונדס לשנות האלפיים. צבע יין.
כן, כן. זאת שאנוכי מכנה נבלה כל השנה
אז סיפור שהיה? כך היה.
לאחרונה הדבקתי על שמשותיה את הכיתוב הבא: "מוכרים אותי הזונות. עושה אחלה עבדה והם לא מעריכים. קחו אותי מהם ומהר (כאן מופיע מס' הפון)".
אנשים התעניינו, שאלו, צלצלו ולא הגיעו איתי לעמק השווה. משהו בתוכי היקשה על המכירה.
"אתה מוכר כבר?", רטן היחפן, "הכנתי לך מודל 2002 מה שחיפשת". "יהיה בסדר" הרגעתי "אני מוכר". ולא מכרתי.
בשבוע שעבר זה קרה.
הגעתי מרמאללה בנסיעה ישירה. טנק הדלק אותת לי עוד במבואות צומת יגור כי אני כבר נוסע על הספר. "ה בסדר", הרגעתי את עצמי "עד הבית?, היא תסחוב בטוח" .
היא סחבה כמו שדה הנבלה הזו. לא צייצה ולא גמגמה.
הגענו. חניתי מול הזולה בישוב ונאנחתי בסיפוק. "יפה", אמרתי לה "כל הכבוד, הבאת אותי על טיפת הדלק האחרונה".
למחרת בבוקר קפצתי לתחנה בישוב והסתבר שהמשאבה התקלקלה.
בינתיים נסעתי לשוק פייסל לעשות קניות. בדרך תכננתי להיכנס לתחנת דלק.
"בבקשה", ריככתי את קולי אל הנבלה וליטפתי את ההגה. "אני יודע שהדלק כבר איננו ונותרו רק אדים. אבל בבקשה, עד התחנה? קחי אותי".
בדרך צילצלה ג'יין מהעריכה והתברר לי ששכחתי במשרדי ההפקה את ארנקי.
חיפשתי בקדחנות את הארנק. שייט, נכון. הוא לא אצלי.
אז ככה. אין לי שקל בודד בכיס.
יום שישי אחה"צ. הבנק סגור.
אין טיפה אחת של דלק.
אני מול התחנה ורחוק מס' קילומטר מהישוב.
"תעשי לי טובה", ליטפתי לנבלה את האגו. "רק תחזירי אותי לישוב ומחר אני ממלא לך פול גאז עם תוספים לניקוי וכאןלה. יהיה לך סבבה".
ככה לאט אבל בטוח הנבלה חזרה בשקט עד הזולה.
נכנסה לישורת האחרונה. תחבה את ראשה מתחת לעץ המצל בחניה.
השתעלה פעמיים וכבתה לבד.
ניסיתי להניע.
אין תגובה.
"את בסדר", חייכתי אליה ווטפחתי על מכסה המנוע החם "מחר בשבת נביא לך דלק בג'ריקן ובראשון נמלא אותך כמובטח".
בשמונה בערב צלצלה הכלבה. "אדוני, אני חשה ברע. הזמנתי רופא. הוא חושב שזו השפעת ההיא. אני בדרך למיון".
צילצלתי לד"ר ר. מנהל המחלקה. הסברתי לו תעניין והוא הודיע לי שהיות והוא במשמרת, ירד למיון לבדוק מקרוב.
יצאתי החוצה לערב החמים.
הנבלה נחה בשקט.
"נכנסתי ואמרתי לה: אני יודע שאין בך כלום. אבל נסי למשוך מהאדים. אני חייב להגיע לביה"ח. עשי לי טובה.". ניסיתי, היא לא הניעה. ניסיתי שוב, מצמיד את הדוושה עד הסוף לקרקעית. היא לא הניעה.
ואז ניסיתי בשלישית, היא הניעה פתאום וכבתה.
שוב ניסיתי, שוב הניעה לשניה וכבתה.
שיניתי גישה.
"שמעי", אמרתי לה "אם את מניעה ומושכת אותי לבית החולים עד למיון? אני לא מוכר אותך".
לא תאמינו. סיבוב המפתח, מכה והניעה.
מחוג הדלק הראה מינוס אפס. מתחת לרזרבי.
בקצרה? דלק? אין.
אבל המנוע עבד שיגעון.
כמו בתולה בת יומה.
טסנו למיון. היא לא חשבה לרגע? לגמגם, להשתנק, להשתעל. נסעה חופשי.
במיון הוהבהר שהכלבונת משופעת, רק בלי חזירים.
"טוב", אמרתי לד"ר, היא חנזירה בעצמה.
"חנזירה"? תמה הד"ר. "כן, נו, בת דודה של חזרזיר מפו הדב".
"אההה, חנזירה שכזאת?" הוא פמפם לעצמו ודילג למעלית.
הגענו לנבלה. הכלבה השתרעה בכבדות במושב.
"נו", לחשתי בחצי פה לנבלה. רק ניקח אותה הביתה וחזרה לישוב ויותר לא מבקש ממך כלום. נאדה. ניצ'יבו".
הנבלה הניעה ישר. טסנו לבית הכלבונת. הורדנו אותה ודאגתי לה לטיפול צמוד.
חזרתי, הנעתי ונסעתי לישוב.
בכניסה לחניה היא השתעלה גמגמה, אבל הכניסה את ראשה לצל של העץ.
בראשון בבוקר הערתי אותה עם בוקר טוב.
"עכשיו", הודעתי לה בקול שמח "רק נקפוץ לבנק, נמשוך מזומנים ומייד לתחנת הדלק. איזה תוסף שתרצי להסניף? עלי".
היה לה קשה. ראו את זה עליה. אבל היא אזרה כח. מצצה מהאוויר את כל אדי הדלק שנותרו ובמכה החמישית הניעה.
חניתי מול הבנק באין חניה. טסתי פנימה, עקפתי בתור. משכתי מזומן ומייד חזרתי לנבלה.
"עכשיו", אמרתי לה בקול עולץ. "עכשיו לדלק" וקיוויתי שהיא לא שומעת את החשש מנקר בליבי.
אבל היא הניעה, הנבלה.
הגענו לתחנה בק. סער. חנתה כמו גדולה ליד הדלקן וז דוממה בשקט.
לא תאמינו.
יש לי 40 ליטר מיכל.
נכנסו 39.9 ליטר .
איך היא הניעה,
איך היא נסעה?
לנבלה הפיתרונים.


הסרתי את השילוט. בינתיים, וביקשתי ממנה יפה:
סליחה.