בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

היחוד שבחבורה נעוץ בעובדה שאין לה יחוד כלל וכלל. "פליטי יום הכיפורים", נהוג לכנותם. הם באים מרחבי הארץ. במרבית ימי השנה, אין ביניהם קשר כלל ועיקר. לא בתחום העיסוק, העניין, התחביב או החברה. אבל, ביום הכיפורים, כמעשה כשף, הם מתקבצים לחבורה הטרו/הומוגנית במפרצון הקטן מול האמפי הטבעי בואכה אכזיב.
אז מי היו לנו השנה (ספירה חלקית).
היחפן הגיע עם משפץ הגגות.
הליטושניק עם הקבלן המהמר.
הדייג עם עצמו.
בן הדייג עם 3 חברים משוחררי קומנדו ימי (שייטת).
הקטנה עם הקרימינולוגית.
המרוקאי עם חברתו וחברתה הזונה.
הרוסי עם 3 מלכות יופי תוצרת אוקראיינה.
ואני עם הכלבה האתיופית.
כרגיל כמוית הבשר, ירקות, בירה, יין וודקה שכל אחד הביא "רק" לעצמו, רוכזו במטבחון תחת פיקוח היחפן.
צילנית ענקית נפרסה ותחתיה שוכנו כעשרה אוהלים.
במיים עוגנה ה"חסקה", סירה מקצועית, להשטת דייגים או צוללנים.
החוף הזהוב לא אכזב כרגיל והים כצפוי היה שקט עד שקט מאוד. המיים הכחולים שקופים, היו תענוג אמיתי והראות בהם היתה צלולה לגמרי.לאמור: אם דג השתין? יכולת לראות.
בערב צללו אנשי הקומנדו קרוב לחוף וחזרו עם שלל סרגוסים, פארידות, קוואה קוואה (סוג של דג שמשמיע קולות כאלה כשאתה תופס אותו) ומוסרים. על 2 גרילים התנהלו העניינים. האחד עם כנפיים, שישליק, קבב, סטקים אדום וצלעות לבן. ועל השני הדגים עטופים בעלי בננה (לשמירת העסיסיות).
בקצה המאהל התרכזה קבוצת הסאטלות, והבאנגים חגגו שם חופשי.
במרכז מול המטבח אנחנו וממולנו על הסלעים הנושקים לים, הצוללנים הצעירים.
בערב החלו לזרום אלינו תושבי נהריה פליטי צום שנשארים בבתיהם ומעדיפים צעדה של מס' קילומטרים אלינו וחזרה לבתיהם. יענו, ללכת עם להרגיש בלי.
כלפי השכנים הם צמים ובתכלס חוגגים.
וכך גדלה החבורה בעוד 10 נשים ו4 גברים, רק ללילה.
היחפן הסדיר תור לאוהלים. מי שרוצה להיכנס לזיון נא לפנות ליחפן, הכריזה השמועה. והוא ביד רמה ניהל את הסדר. "לא לדחוף, יש מקום לכולם", אמר ודאג לעצמו לחתיכת פילה של הדג עם טיפת לימון.
בחצות נזעק הדייג. "הצ'ימידאן שלי עם כל ציוד הצלילה, חליפה, כפפות, מסכה, שנורקל, רובה, סנפירים ועוד, נעלמה", הוא הזדעק. מתוך האוהל נעלמה.
מייד הועלו רשימת חשודים. הזונה סברה והצביעה על 2 חשודים עיקריים. היא גם נמקה למה. "וואלה", היא אמרה, "הם באו לך בהפוכה השניים האלו. אחד דיבר איתך ושתה לך את הוודקה והשני 'הריח' את האוהל. תאמין לי? זה הם. אני? יש לי חוש ריח . וואלה כמה קליינטים תפסתי, מה אתה יודע. זהו.זה הם".
בשלוש בבור נשבר לי הפופיק.
"צ'מע", אמרתי לדייג. "אף אחד לא גנב לך כלום. לא לקח בטעות ולא נעליים. כמה שאתה בטוח מיליון אחוז שבעצמך הכנסת את הצ'ימידאן לאוהל? אני חותם לך שרק נדמה לך ובתכלס? שכחת אותו בבית".
לא הספקתי לסיים משפט וידעתי שאכלתי אותה. עכשיו אצטרך להסיע אותו לביתו בנהריה להיווכח בצידקתי. הבעיה? הוא גר בשכונה הכי מופרעת בעיר. בדיוק זו שגומזת על התמרורים, רמזורים ומציפה את הכביש בסלעים. שם בצומת יש כל שנה אמבולנס או טקסי תקוע שצועק הצילו למשטרה.
לא יכולתי להתחמק. הנענו ונסענו. בהתקרבי לצומת סגרתי אורות ולשכונה החלקנו באורות כבויים וכמעט בלי ללחוץ על הגז. הדייג רץ לביתו וממש בפתח הבית הבחין בצ'ימידאן הנשכח. שוב הפלגנו בדממה ויצאנו את הצ'כונה ללא פגע. קפצנו בדרך לנגריה. שם מעגלת הזבל אספנו משטחים ושאריות קרשים למדורה.
בשש בבוקר יצאנו לשייט.
על עלילותיו בפעם אחרת.
אבל 6 שעות צלילה משותפת הניבו 30 קילו לוקוסים ועוד כ15 קילוגרם דגים אחרים.
אבל כל סיפורי הצלילה ועוד, כל זאת?
אולי בבלוג הבא.
בינתיים?
אני טס כעת להביא את תגי המעבר לפסטיבל לתיטרון אחר בעכו.
ביי בינתיים..
צ'או