לפני 15 שנים. 6 באוקטובר 2009 בשעה 8:05
ממש בחצות, דקותיים לפני שמיציתי את ההייניקן מהכוס ותכננתי לעזוב. נפגשנו.
היא בחנה בעיון את התג שלי ואמרה: אז אתה מהXXXXX, עניתי שהם ממני.
אז? מה שמך?
"ג'ורג' וושניגטון ג'וניור".
ולאן את הולך?
"לא הולך, נוסע"
נו, איך הפסטיבל?
"הולך טוב עם הבירה"
טוב, אם ניפגש עוד פעם תזכור את שמי. כאן היא פלטה את שמה שהתערבב לי עם רעש מוסיקת הטכנו המטמטמת שהחליט בעל הבר קפה בגני הפסטיבל להשמיע.
הנהנתי כמבין ולחצתי את כף ידה המושטת בנימוס והובלתי.
לאן אתה לוקח אותי?
אלי. לזיון.
שתקה ובאה.
טוב...
זה לא היה כך במדויק.
כשפלטה את שמה כבר הייתי במהלך היציאה.
עייף
מיוזע
ומת לישון.
בדרך,
בעת הנסיעה, בואכה נהריה, כשהנבלה מגרגרת חרישית לתוך הליל.
חשבתי מה היה קורה לו זה מה שהייתי עושה וחשבתי לי שכנראה שהיתה באה.
וכנראה שגם לא.