בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

הקטנה רבה עם בזק. התוצאה: התשלום הועבר לגביה.
ממשטרת זבולון צלצל החתיך.
הוא כבר לא. אבל לא מזמן היתה עליו גופה שזופה, שיער בלונדיני, עיניים כחולות ופוזה של שוטר. ולא סתם שוטר, אלא איש הוצאה לפועל במשטרת ישראל בקריות.
מה שאמר ג'וב של קומבינטור עם ימבכוסיות שתלויות על זרועו.
הקטנה נבהלה אז קפצתי אליו לביה"מ שבקריות לסגור עניין.
היום הוא הופיע שם.
והיום היה יומם של כל אנשי האין לי, אכלו לי, שתו לי.
הם הופיעו אחד אחד, רגע קטן לפני המעצר, לפני כבוד ראש ההוצל"פ וסיפרו לו למה אין להם לשלם וביקשו את הבנתו ועזרתו.
"אדוני השופט, אל תהיה כזה מין, למה באדם אתה לא מאמין, אז למה אתה לי בית סהר רושם?, אינני אשם אינני אשם". זוכרים?
בכל זאת לא הייתי מספר לכם אילו לא היה מתרחש הסטנדאפ הבא:
האחרון שהופיע על הדוכן לפני כבוד הרשם, ראש ההוצאה לפועל, היה גבר חסון, מכריס, שחרחר בשנות השלושים המוקדמות. גבר שניכר בו שהוא חי טוב.
"טוב", הביט בו הרשם, "אני רואה שיש לך מזונות שלא שילמת, חובות לבנק, וגם החוב הנוכחי שבגינו הוצאה נגדך פקודת מאסר. מה יש לך לומר?"
"תראה אדוני, בבנק כבר הוציאו נגדי תביעה לפשיטת רגל, אז אין לי מאיפה. וגם האישה יושבת לי על הוריד".
"אז? כמה אתה יכול לשלם"
"זהו שאני לא יכול. כל חודש הבור שאני שוקע בו מתרחב ואין לי"
"כן, אבל כמה תוכל לשלם על חשבון החוב הזה", הקשה ההוצל"פ.
"וואלה אין לי, וגם אין כבר מה לקחת לי. אבל אתה יודע מה? קח את האישה. לא, עזוב, אל תיקח, אני נותן לך אותה במתנה".
כבוד בית המשפט לא יכול היה לשמור על פוקר פייס וצחק.
"וואלה אני אומר לך", המשיך החייב, "זו המכה האחת עשרה ששכחו לכתוב בתורה, זו לא סתם רעה, זו עשו אותה בגיהנום ושברו את השטנץ".
"טוב", פסק כבודו של ההוצל"פ, "500 שקל לחודש ואני מציע לך לפתוח בהליכי פש"ר (פשיטת רגל)".
"אין לי" אמר החייב "אם אשלם במה אוכל לאכול?"
"אתה נראה טוב מאוד", החמיא כבודו, "לא נראה לי מסכן".
"טוב" ענה החייב, "סטייק צריך כל יום? צריך. ומנה חומוס צריך? צריך, ובערב לנגב טחינה עם מנה שאוורמה, צריך? צריך. ומה עם הבירה?. זה עולה כסף. לא נותנים לי אפילו בהקפה. רק במזומן".
"אדוני ישלם כי אין ברירה", חייך בית המשפט, "ואם מצבו רע שיפתח בהליכים".
"טוב", נכנע החייב "זה רק בגלל שהחיוך שלך לבדו שווה חמש מאות שקל".
בעוד ביה"מ מתגלגל מצחוק, הוא אסף מהקלדנית את פסק הדין ולפני שהלך, הציץ לאחור והפטיר :
"בחיי כבודו, אני יותר אוהב את השוטר (איש ההוצל"פ), ממה שאני אוהב אותה".
השוטר חייך מופתע. "אותי? הוא מלמל, "מה זה? הוציאו אותי מהארון?".
"לא" חייך כבודו: "הוא פשוט אומר שאותך הוא שונא פחות ממה שהוא שונא שאת אשתו".

חוייכתי.