בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

סיימתי לעבוד לפנות בוקר.
החלטתי לישון עד הצהריים.
אבל, אבל, הקטנה הגיעה הבוקר.
"הגינה שלך חסרה צמחי ארומה וטעמים", היא הכריזה.
לא חיכתה וקפצה למשתלה הסמוכה וחזרה עם מגש עמוס 10 עציצים שונים.
"צ'מע", היא אומרת. "קודם כל, רשמתי הכל עליך, כדאי שתשלם לה".
"ושנית", היא המשיכה ועפעפה מבט לעברי, "כדאי שתקום, תשתול ותשקה ואז, אז תוכל להיפטר מהנודניקית שבמקרה זו אני".
טיעון מנצח.
אז קמתי, הכנתי אדמה, שתלתי, השקיתי, אמרתי לה: ביי, ביי ורציתי לחזור למיטה.
"ככה", התעצבנה לי הקטנה, "אחרי שטרחתי להעשיר את עולמך בצמחי מאכל, מרפא וטעם, אין קפה ואין נעליים?"
'תכיני לעצמך', חירחרתי בעייפות, מנסה להישתחל למיטה.
"טוב", היא פסקה בעליזות, "אני מכינה לעצמי וגם לך".
בעוד אני מנסה לחזור למנעמי השינה, בקע מהסלון גריג על ארבע עונותיו.
הבית רעד מעוצמת הווליום.
ככה, זה חייכה לי הקטנה כשהגעתי עם גרזן ביד לסלון, נכון לבקע איזה גולגולת ואם לא, אז את הרמקולים.
"כה זה", אם אתה לא מארח לי. אני שומעת קלאסית, או אולי אתה מעדיף מזרחית?".
"רק לא מזרחית", נחרדתי וויתרתי לגריג.
אז זהו.
הקטנה וגריג עשו עלי יד אחת.
השינה נעלמה.
העייפות הוכרעה.
והקטנה חזרה לביתה בחיוך של "רק אני יכולה עליו".
שבת שלום