בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

אתמול הזדמנתי לכתלי ביה"מ בעיר. ביציאה פגשתי דמות משפטית ידועה שלא מזמן מונתה לתפקידה. לדמות היתה צמודה משפטנית מתלמדת (כך חשבתי). שחרחורת, נאה בשנות השלושים לחייה.
החלפנו לחיצות יד וחייכנו זה לזה והזמנתי אותו ל"זולה" שלי אם והיה ויתגלגל מרום כיסאו לצפון. השחרחורת הביטה בי ושתקה. החזרתי לה מבט וציינתי שמשהו בה מוכר לי. האמת? לא הכרתיה כלל ועיקר. אבל חניכיה הכהות שנחשפו עם שיניים צחורות בחייכה, הזכירו לי כלבה מזמן עבר שמצצה שגעון.
כשפתחתי את דלת הנבלה שחנתה בחניון, שמתי לב שהיא עומדת ביציאה ומסמנת לי בידה. "נוסע אולי צפונה?" שאלה. "כן" השבתי לה, "לאן את צריכה?", "אני אמורה להגיע לחיפה, לקריות, הגעתי עם רכבת", "וואלה, אני לאיזור נהריה", "יש מצב?, שאלה.
היא הוזמנה ונכנסה לנבלה לאחר כבוד.
בדרך סיפרה שזה עתה עזבה את לונדון לטובת ישראל. בעלה ילדיה עדיין שם. היא מחפשת לה בית לרכישה במרכז ועבודה לעצמה. שם עסקה בעריכת דין.
"בעלך האנגלי לא יתרגל מהר למזג האוויר, לישראליות החצופה ולהרגלי ושיטות עבודה בארץ", אמרתי. "הוא חנון אמיתי", פלטה באנחה, "אבל החלטתי לחנך את ילדיי כאן. לולא הם? הייתי נשארת שם. 14 שנה באנגליה לא הולכות ברגל".
"רגילה שעושים כרצונך?" חייכתי, "הוא?", פלטה בנחירה קלה, "כן".
החניכיים וזכרון המציצה ההיא פעלו על דמיוני. הזמנתי אותה בערב לוודקה תוצרת בית (אהה כן, התחלתי לייצר קצת וודקה. כל כוסית? פגז אטומי, איך אומר לי ווסילי הפיסיקאי? "נו, 250 גרם ואתה לא צריך סקס).
טוב, בואו נקצר.
בערב, כשהיתה קשורה במיטה והצלפתי בה קלות, כשהיא מתפתלת מהפתעה, תשוקה וכניעה, בירכתי אותה ב: "well com to Israel", שלא תגידו שאינני נימוסי לחוזרים ותיירים.
וכן. היא מוצצת לא רע. בכלל לא רע.

נ.ב
האולטמטיבית? עדיין לא בנמצא.
😄