למעלה מחצי שנה לא עלתה הנבלה לכביש. אמש החלטתי להניע ולהזכיר לה את מראה הכביש המהיר.
לא הספקתי לנסוע - "דיהו..תעצור בצד". אז עצרתי. ביקורת.
האבק על הנבלה עורר את חשד השוטר והשוטרת - אז ביקשו לבדוק יותר מרישיונות.
השוטר תפס פנים רשמיות והשוטרת פוקר פייס. "תפתח בבקשה את הבגאז'". פתחתי. הדליקו פנס יד ובדקו.
"אווצ', הנה הפלאג שחשבתי שהכלבה ההיא אבדה"., "אווצ', הנה האזיקים"..
"תמשיך", עודדתי את השוטר המחייך, "בחיאתק תמשיך, תמצא לי אבדות. סחתין עליך"..
השוטרת הסמיקה. דווקא התאים לה.
"טוב אדוני, סע לשלום" הוא ניסה להיות רשמי.
"מה סע? עזוב שטויות, תמשיך לחפש, יש לי עוד כמה דברים שלדעתי הלכו לאיבוד".
לא התאפק וצחק: "תגיד (כבר בלי אדוני), אתה בענייני לקשור וכאלה?"
"אני?" (כולי תום), "אני?, מה פתאום. זה לא אני, זה הן".
"מה זה הן?"
"שמע, הן מבקשות, אז אני קושר וכאלה. אני בטבעי ג'נטלמן טיפוסי".
השוטרת התחילה לחייך והסמיקה יותר. עשתה אחורה פנה ונכנסה לניידת.
השוטר קלט ונע אחריה.
"יאללה", אמרתי לנבלה,"הביתה, די צרות עשית לנו היום".
כעת יש לי זוג אזיקים ספר.
לפני 12 שנים. 3 באוגוסט 2012 בשעה 5:36