יומנו של ציד

"דיכאון. מבאס. מחפש שמחת חיים."

יתחיל בחשיפה.  הפשטה. הסרת הגנות. לא יהיה מאחורי מה להתחבא.

אחר כך זמן הציות והשליטה.

שלב המעיכה והחפירה.

שעת הקשירה. הנטרול.

עת הכאב.

אבל בסוף בסוף, אחרי  הכל, היא חייבת לקבל את הזרע.

רוצה

או לא.

אז מתי ההשפלה?", את תשאלי...

מתי לא?

אין לך רשות להתאפק:

אם את צריכה להיאנח כי ההשפלה מטריפה אותך - תיאנחי.

אם את צריכה לצעוק כי כואב לך - תצעקי.

אלא אם אני אתן לך הוראה אחרת.

קראתי את הפרופיל שלך.

לא, אני לא מועמד וגם לא מציג מועמדות.

פשוט חשבתי שאת מטילה על עצמך (בעצם לא על עצמך, אלא עליו) המון מגבלות: תהיה ככה ואל תהיה ככה ואל  תהיה ואל...

תרשי לעצמך יותר.

בהצלחה.

שלשום פרסמתי פוסט "אם את שלי - אני שלך".

היום מישהו עדכן את הניק שלו למשפט זה.

עד אז, 
אין לך זכות לצפות לתשומת הלב שלי. תירגעי!

נתקלתי בניק "משפיל טפשות".

למה טפשות? אולי אתה לא מסוגל ליותר?

את מקומך.

ואת?

הגעתי מהמשחק, מזיע, אדום, שרירים תפוחים ממאמץ ומהביל ריח של פעילות גופנית אינטנסיבית. איך אני מגיע הכי מהר למקלחת?

אני על המדרכה הצרה. מולי הולכים זוג צעירים חרדים. הוא שמנמן. נראה שנופלים לו המכנסיים. היא לבושה "צנוע-עאלק", ככה שיהיה ברור בדיוק שהיא כוסית עם חזה לא קטן ותחת מוצק.

שפת הגוף שלהם לא אומרת ריב. היא אומרת disconnect. אולי שידוך.

הם צועדים יותר מחצי מטר אחת מהשניה. אולי שומרים נגיעה. לא משאירים הרבה מקום: אני ממש על שפת המדרכה.

וכשהיא עוברת לידי היא ממש מורחת עלי את השדיים שלה והאגן שלה מתחכך בי בעודה זורקת בכיוונו משהו שנשמע כמו ביקורת.

התישבה לידי כשעבדתי על מודל חדש.

שאלה מתי תצטרך לצאת בשביל להגיע לחיפה.

עניתי.

ואז אני קולט שהיא קוראת מה שאני כותב.

אז אני מקליד:

"לעסוף" 

מוחק.

"לאסוף".

"נכון?"

"כן, את!"

לא הבינה.

וגם יצאה יותר מוקדם.