כל לילה, אחרי שאשתי נרדמת - אני נכנס לפייסבוק ומציץ על דפנה, האהבה הגדולה של חיי.
*
דפנה ואני נפרדנו 4 חודשים לפני שפגשתי את שלומית, אשתי.
היינו יחד שנתיים, מטולטלים באהבה נוראית ומופלאה,
שגרמה לשכנים להתלונן נגדנו במשטרה
בגלל צעקות וקללות וזעקות של עונג, שבקעו בדרך קבע מהדירה.
היינו מהזוגות שלא מפסיקים לגעת, בבית ובחוץ.
וככה גם רבנו,
באותה תשוקה נטולת בושה, שהעלתה סומק על פני אלו שצפו בנו מהצד.
השכנים שנאו אותנו,
בעלי דירות גירשו אותנו,
חברים הפסיקו להתקשר,
דפנה הועפה מהמכללה בגלל יותר איחורים מימי לימוד,
אני איבדתי עבודות,
והמשפחה שלה שנאה אותי כמעט כמו ששלי תיעבה אותה-
אבל זה לא הזיז לנו,
היינו חומר בלתי יציב, בעל אנרגיה מחורפנת,
שהבעיר את הסדינים במיטה,
הספיג את הכריות בים של דמעות
ומעולם לא ידענו שובע זה מזו –
עד שדפנה נכנסה להריון.
*
היריון הוא נייר הלקמוס שמודד כל זוגיות וכשדפנה הרתה משהו בתוכנו זעק שאסור שנביא יחד ילד.
האהבה שלנו הייתה סופה הרסנית של יצר ושיגעון,
שכילתה אותנו בעונג וייסורים ולא היה בה מקום לגלגל שלישי.
ברגע שהבנו את זה – דפנה הפילה
ונפרדנו,
כי חלמנו על משפחה והיה ברור שזה הדבר האחרון שנוכל לתת זה לזו.
*
החודשים אחרי הפרידה היו הקשים בחיי,
האוכל איבד מטעמו והשקיעות הפכו אפורות.
הייתי ניצת מחדש רק אם דפנה צלצלה
וכשהשיחה הסתיימה מיד נזרקתי חזרה אל השממה.
לפעמים לא התאפקנו ונפגשנו
ובכינו
ושאגנו
וכשהיינו צריכים להתנתק זה הרגיש כמו לקרוע את העור מהבשר.
אחרי כמה מפגשי עינויים הבנו שחייבים להיות אמיצים
ולחתוך
לעד.
אם היא התקשרה - לא עניתי
ואם רציתי לדבר איתה ביקשתי מחבר שיבוא לשמור עלי כדי שלא אעשה שטויות.
*
אחרי 4 חודשי גיהינום -הכרתי את שלומית, שהייתה כל מה שדפנה לא;
שקולה
רגועה
וסבלנית.
אף פעם לא רבנו בצעקות
אבל גם לא אהבנו בזעקות.
השכנים, המשפחה והחברים אהבו אותנו
וגם אנחנו אהבנו זה את זו, אבל על אש קטנה.
שלומית ואני כבר היינו לקראת סוף שנות השלושים לחיינו והשתוקקנו לילדים,
לכן לא חיכינו הרבה ואחרי שמונה חודשי חברות - התחתנו,
כשמתחת לשמלה הכלה כבר התבשל הבן שלנו.
*
כשדפנה שמעה שהתחתנתי היא שברה את כל הריהוט בבית,
התקשרה אלי וצרחה
וקיללה
ובכתה
ואהבה
וכל מה שרציתי היה לנסוע אליה,
להיצמד לגופה העירום ולא להינתק לעולם.
אבל החזקתי את עצמי, אלוהים יודע איך,
אני חושב ששלומית לא הרגישה טוב והייתי חייב להישאר ולטפל בה.
*
כל לילה, אחרי ששלומית נרדמת - אני מציץ בדף הפייסבוק של דפנה,
היא כותבת שם כמה רע לה ושהגברים בחייה דפוקים.
מדי כמה שבועות היא מעלה תמונה של מישהו שהיא יוצאת איתו,
כותבת כמה שהוא מקסים וכעבור שבועיים התמונה נעלמת והמרמור חוזר.
אצל שלומית ואצלי החיים זורמים להם בקצב אחר,
אשתי דחפה אותי להיות עצמאי ולייצר לעצמי מקצוע שאני אוהב.
שכרנו בית מחוץ לעיר, שבו אנו מגדלים את הבן שלנו
והחיים מתוקים ורגועים.
אז למה אני עוקב כל לילה אחרי דפנה?!
למה אני מתאווה לחזור ולהיטלטל על הספינה הטרופה שלנו?!
*
שחר בוכה בעריסה ואני מתנתק מהמחשב וצועד איתו בדירה,
מנדנד בין זרועותיי, נושק לכפות ידיו הזעירות ושר לו שירים שטותיים.
אנחנו חולפים ליד המחשב ואני רואה שדפנה העלתה סטטוס חדש:
"הלב שלי מרוסק מאז שנפרדנו. אני טובעת בשברים, נחתכת בפינות."
אני עושה לה לייק, כדי שהיא תבין שגם אני מרגיש ככה ומיד מבטל אותו.
כי זה לשחק באש ושום דבר טוב לא יצא מזה.
*
שחר אכל ונרדם ואני מביט בו ישן.
הוא הדבר הכי יפה וטהור בעולם העקום שלי.
אני מכבה את המחשב, נכנס למיטה
ומרגיש שדפנה מתגנבת איתי אל בין הסדינים.
שלומית נצמדת אלי מאחור ומחבקת אותי,
זה נעים
וחם
ושייך
ואני חושב שסוף סוף, אחרי שנים, אני עובד בעבודה שאני אוהב,
חי בבית שכיף לי לחזור אליו,
עם אישה שטוב לי איתה, ילד הורס
ושאולי הגיע הזמן להודות בקול באמת הצינית שאף אחד לא מדבר עליה;
שלפעמים אנחנו לא מתחתנים עם האהבה הכי גדולה שלנו,
כי זה בלתי אפשרי,
ושיש בחיים האלו דברים חשובים ושווים וטובים יותר מ"אהבות גדולות" -
ואלו הן האהבות הקטנות, שלא הורסות ומטיחות וקורעות אותך לחתיכות.
אני משתוקק שמישהו יכתוב כבר שיר על האהבות הקטנות, אלו ששומרות אותך שפוי, שבונות ומטפחות ומשגיחות עליך באמת.
"אהבות קטנות ושפויות", ככה הייתי קורא לשיר.
כשאני מהרהר בכך דפנה מתפוגגת לאיטה מהמיטה שלנו
ואני נרדם מחובק עם שלומית, האהבה הקטנה והשפויה שלי.
