כשסערו הרוחות זה קרה, כשנרגעו - זה לא היה

לאחר שבוע די מעצבן, סוף סוף מגיע לו הסופ"ש המלבב הזה.
אני מניחה שהגבר שזיין אותי אתמול בסה"כ די מאושר, למרות שלא עשינו דברים יותר מדי מיוחדים, אבל אני רוצה הפעם משהו שונה. נמאס לי כבר ממסיונרית עם הרגליים מאחורי הכתפיים, מאנאלי בדוגי סטייל, ממשיכת שערות ומאקט רכיבה שלי בזמן שאני עושה שפגט. זה באמת נחמד, אבל כמה אפשר?

זה כבר שישי בצהריים ועדיין אין לי אף אחד על הכוונת. זה די מדאיג. במיוחד מדאיגה אותי העובדה שהסופ"ש הזה רציתי שניים לפחות ולא רק אחד. כבר הרבה זמן אני עובדת על אנאלי רק בשביל שסוף סוף אוכל לבצע חדירה כפולה. יותר מדי זמן אני מפנטזת על זה והגיע הזמן שגם אעשה את זה.

המטרה הבאה קשה לא פחות: אני מפנטזת על שורת גברים שגומרים לי בפה. אחד אחרי השני. (אפשר גם במקביל, אבל חסר להם שהם מלכלכים לי את השטיח. בשביל זה יש פה.)
הבעיה היא שאני רוצה אותם רק בשביל זה: שיבואו וימלאו את הגרון שלי. אני אשמח גם לרדת להם לפני, אבל הפנטזיה היא פשוט ברמת הבליעה - הם גומרים ואני בולעת. אני מתה להרגיש את הטעמים השונים שלהם בפה שלי. לדעת שאני בולעת חומר גנטי משובח של כמה אנשים ביחד.

אמרתי לו שאני אגשים את זה. הוא עדיין מפקפק ומקווה שלא אעשה זאת (רק מתוך קינאה, כמובן).
אני מניח שלאחר הסופ"ש הזה אני אדע מי צדקה ומי טעה...

הכרזת האש באויר, בזה אין ספק. זה יקח ימים עד שבועות, אבל לכולם ברור שזה יקרה. כל מדינה תמיד מנסה לכבוש עוד טריטוריה לפני שהפסקת האש נכנסת לתוקף וככה בדיוק אנו פועלים.

שנינו רוצים אחד את השני. ניתן להגיד ששנינו מבינים שנועדנו זה לזו, אך נותר עוד קצת זמן עד שזה יהיה רשמי. הכרזת האש הפרטית שלי זה להיות משוייכת לו ורק לו. עד שהיא תכנס לתוקף אני צריכה לכבוש כמה שיותר טריטוריות.
ברור לי שהוא ואני ננהג בדיוק באותו האופן; אנו נפגש כל כמה ימים, נביט אחד לשני בעיניים ונתנה אהבים (בצורה מאד אגרסיבית, כמובן), אך בין פגישה לפגישה אנחנו ננסה להספיק כמה שיותר.
הוא ינסה לדפוק כמה שיותר וכך גם אני. הוא ינסה להגשים כמה שיותר פנטזיות שלא יוכל לממש איתי (וגם כאלה שיוכל לממש איתי) וכך גם אני. ההבדל הוא אחד - אני אצליח לעשות זאת, הוא לא. (אם כבר להיות נקבה בעולם המזדיין הזה, אז לפחות שאהנה מכך.)
אני הולכת לנצל כל יצור זכרי שיהיה בקרבתי ויהיה ראוי לכך. אני הולכת להשתרלל כ"כ הרבה עד שרוביק רוזנטל ישים תמונה ענקית שלי ליד הערך "שרמוטה". אני הולכת לממש את כל מה שבחורה העיזה לחשוב ולא העיזה לנסות או שבכלל לא הצליחה לדמיין שיכול לקרות.
זה יקרה עם יחידים, זוגות, שלישיות ואף למעלה לכך. זה יהיה כשאני על הגב, על הבטן, על הצד, יושבת, שוכבת, עומדת, על ארבע או על שש, מרחפת באויר או סתם קשורה לכסא. אבל זה יקרה.

זה יקרה ואתם תדעו על כך.

אני עד היום זוכרת שהוא היה האיש הלא נכון, במקום הלא נכון ובטח בזמן הלא נכון.

כל האינסטינקטים שלי אמרו לי שזה לא הבחור שיביאני למחוז חפצי, אם בכלל.
הוא היה כל מה שלא חיפשתי. מראה בינוני, בטחון עצמי סביר מינוס, חכם אך לא יותר מדי, לא כה יצירתי בעיניי וקול לא כ"כ גברי.

אז מה כן מצאתי בו? אני מניחה שאת התשובה הזו אני לא יודעת עד היום וגם לא אדע בעתיד. כל מה שאני כן יודעת זה שעשיתי בחוכמה כשהמשכתי להפגש עמו. הוא כל מה שאשה יכולה לבקש: החל מחבר שיודע להאזין, מאהב שידע לי לגרום לי לרעוד שעות מהתרגשות ועד אדון שגרם לי לבכות מכאב.
הוא עד היום לא יודע שאני רואה בו את כל זה. הוא עד היום לא מאמין בעצמו.

הוא לא יודע שאני הולכת להעלות על הכתב את כל שחויתי עמו. לו היה יודע, לבטח היה מנסה למנוע זאת ממני.
אני חייבת זאת לעצמי, כדי שלא אשכח את שעברתי איתו. האם יהיה לזה המשך? איני יודעת. אני מניחה שזה תלוי בו בעיקר. ביום מן הימים גם אוכל לענות לעצמי האם אני בלעדית שלו או לא.
בינתיים, שנינו שוכבים עם אחרים וחושבים אחד על השני.

אני שלו כפי שאני שלי, אך מעולם לא הייתי שלי.